|
|
|
המילים שלה תמיד
יפשיטו אותי
יגרמו לי לדמוע
ירשו לי לבכות
כמו אלמנה,
כמו תינוק ונשימה ראשונה.
כל עוד היא
נוכחת,
מרשה לי להתקרב
להיות ירח ליד שמש ניצחית
זרע שחודר לאמא אדמה
הכחול שבעיניה
מותיר לי לשחות
כשאני מסתחרר בין
הרוצה והצריך
נחצה בין
הפוחד והאמיץ
רועד כמו הבתול, התם
רוטט כמו שריר חדש,
כתוף מרים,
כשאני לא פוחד
לא מהחיים לא מהמוות,
כשאני עוקב רק אחרי
אור,
ניצוץ הופך ללהבה,
להבה הופכת לאש קטנה,
שבתנועות וקימורים
מאחה את הפצעים,
בנגיעות קטנות ובכשפים
מחדירה רצון ומתווה דרך.
במימד אחר
אני נווד
חוצה נהרות
מתייבש כשחם
מתפלל כל בוקר אל השמש
במימד אחר
אני שר שירים
מספר סיפורים
על אדמות שהפריתי
על נשים אדומות שיער
במימד אחר
או בחיים אחרים
אני מביע עניין
אך ורק באופק
אליו אני מכוון את מצפני
אליו אני שט
ובלילות נשוחח
אני וירח
זה להתנתק ולהתרחב
זה להתרחב ולהתאהב
זה לנשום לאט ולהגיב מהר
זה להתאחות ולהתפזר
זה לא למרוח את הזמן
גם כשנדמה שאי אפשר אחרת
זה לנשום לאט ולהתרחב
זה לרצות הכל, להתמתח, להתמסר
והמוח שלי עיסה
מפוזר אל כל עבר
נוזל על רצפת החדר
יותר
מדי
הגזמתי
בסיס
של כח
והתמדה
לא לנצור את הלשון
אל תעמיד פנים
כאילו לא ידעת.
אלכוהול זורם
משתלט על כלי הדם
ואני מתרחב
מתעקש
לקעקע
כף יד על
ישבן
בתוך
צינורות
חמים
של חיים
ועונג
הדבר הכי קשה שאדם צריך לעשות הוא להשתחרר משלשלאות העבר.
אני לא חושב שיש לנו הבנה לכמה כח יש להן.
ישנה תיאוריה שאומרת , שמדעית , המצב התודעתי שלנו הוא אף פעם לא זהה.
כמו פתית שלג.
אנחנו אף פעם לא נחווה את אותה התודעה.
אבל
ישנן תבניות,
של פחד ושל ייאוש ושל דכאון ושל הרס עצמי.
והתודעה - כמה שלא תשתנה , עדיין תהיה סגורה ומתוחמת בתוך התבניות האלה.
ואנו הופכים להיות התחושות שלנו.
לא הייעוד שלנו , או הרצון שלנו או הרעב שלנו או הפוטנציאל שלנו,
אנו הופכים להיות התחושות שלנו,
אנו הופכים להיות השתקפויות של פחד, ייאוש , דכאון , הרס עצמי או כל תבנית הרסנית אחרת כי אנו כבולים באותן תפיסות עתיקות.
אנו מתביישים בתבניות האלה.
אנו מפחדים להראות אותן לעולם.
אנו מפחדים להגיד שהן הופכות להיות אנחנו.
אנו מפחדים לבקש עזרה כי זה יאיר אותנו בעלומות אור פתאטיות.
אז אנו נשארים
באותה הנקודה
באותה התנוחה
באותו המקום.
אני כותב את כל זה לעצמי בשביל להזכיר
לעצמי
שאני כמו מזג האוויר,
תמיד משתנה
תמיד בתנועה
ותנועה
חייבת להיות קדימה, כמו הגלים בים או גלי הצליל
התנועה היא תמיד קדימה
וכשנעים מהר
ועם עוצמות
ורעב
רעב בלתי נגמר
השלשלאות האלה
בסופו של דבר
ייעקרו מהאדמה וישחררו אותנו
מאותו מקום בו אנו עומדים.
הלכתי לשעה ברגל של קניות וסידורים
חזרתי מיוזע כמו חוטב עצים
תוך כדי חושב על מטרות ויעדים
אילו חייתי בזמן אחר
מה הייתי מבקש מהאלים?
מוזר איך נעילת מרחב הראייה
התמקדות בדבר אחד
מחדדת את הכל,
מחזירה את הפוקוס,
ומאפשרת בעצם,
בסופו של דבר,
להרחיב את מרחב הראייה.
