|
|
|
במסע הארוך
יהיה בו ערך
כמו ריצה למרחקים ארוכים
אך בזה הרגע
היא לא רואה שום תועלת
בלהחליף נוזלים
בסדינים נקיים.
איתה הוא מצטייר
כדמות מטושטשת
אחת שנשכחה מאחורי הקלעים
ומבטו מושפל
רצה אך לא יכל
הוא נשאב בחזרה אל הסדקים
כי יש שם צל
אולי טיפה יותר נעים
הם זוחלים אל העקב ואל השוט
ואני בחיפוש אחר יד מושטת
כי מסתבר שאבדה לי קצת הדרך
ואין שום חריץ בקיר, אין גליל לדלת
ובזמן שהם יקדשו תאוות בשרים
אני אנסה להזכר , מה זה פשוט ללכת.
אין עיגולים שלמים
זה את אומרת
אין עיגולים שלמים
משהו חייב להתעוות בדרך
אין בני אדם שלמים
נרדוף אחר עיוותים את אומרת
אין בני אדם שלמים
מישהו לבטח ידמם בדרך
כשהאהבה מנוטרלת
מומרת אצל החלפן ברחוב
אנו סוחרים לנצח את אומרת
הגוף והנפש
יידרשו הם לכאוב
אין עיגולים שלמים
אנו נתעוות בדרך
כמה רחוקים ממך
ככה נהנה לדרוך לך על הפנים
כשיירד הלילה
ונכנס אל חדר המיטות
נרשה לעצמנו לשקר ולהיות שוב
אלמותיים
הנקבים שלכן
הנקבים שלנו
באור ירח כולנו חלולים,
רודפים אחרי סימפטיה
חותמות ואישורים,
תור לקב"ן וטפסי טיולים.
אילו היינו נפגשים
בטמפרטורה אחרת,
הייתי גורם לך לזרוח,
אך לא כרגע
כשיש בי שבר,
ממנו מטפסים צללים
מהם את חייבת לברוח.
הנקבים שלך משתקפים,
ברצונות שלי,
לטייח, לנטוש , לקעקע
אך אור הירח מאיר
רק על מסלולי
מקום בו האדם השתרש בכניעה.
זרה לי האינטימיות הזו,
הרחקתי את מיטתי מזרות,
שכחנו מה הוא צעד,
איך הוא - נארג עם הפחד,
קרה לי וזרה לי
האינטימיות הזו.
נדמה שהגיע הזמן לקרוא לילד בשמו.
יותר מדי סיפורים סיפרתי, יותר מדי תארים המצאתי.
דאגתי לרסק את כל המראות שניגלו לפניי.
לא מסתכלים בלבן של העיניים.
לא מסתכלים בלבן של העיניים.
אז האמת היא ששוב, בפעם השנייה בשלוש השנים האחרונות,
די התרסקתי.
נקרא לזה התמוטטות עצבים.
זה להתעורר באמצע הלילה, שוחה בזיעה קרה.
זה לא לנשום, לרוץ עד עלפון בשעה 3:00 בבוקר.
זה לקפוץ מהכסא ברגע שהטלפון מצלצל.
זה לקפוא במקום עם כל צליל של הודעה.
זה להתחפר
כמה שיותר עמוק,
וזה לברוח
כמה שיותר רחוק.
זה פגע בי בכל האספקטים.
מבעיות בגב, עד לחוסר רצון טוטאלי לראות בני אדם.
זה ביטל את החשק החברתי, המשפחתי , המיני.
זה היה פשוט לברוח - להתעלם מהקיום.
כשהלכתי לפסיכולוגית ...
היא הצליחה להחדיר בי קצת רוח קרב.
נקרא לזה פרופורציות.
הבנו שאי אפשר לקחת כמובן מאליו את האוויר שאתה נושם,
ושכנראה אתה נושם אותו לא נכון בכלל.
הבנו שיש דברים מפחידים יותר מפחד מכשלון, למשל, פחד מהצלחה.
הבנו שאני מונע מעצמי כל כך הרבה דברים אך ורק כי הם ידרשו ממני בעתיד הקרוב תשומת לב.
אחרי מספר פגישות - הבנו גם שהקשר לא יכול להמשיך.
הבעיות צריכות להפטר בדרכים אחרות.
ככה אני הבנתי לפחות.
הבעיות צריכות להתנקז לי מהדם.
אני צריך להקיז דם.
להלחם. לשרוט. לאגרף.
אין דרך אחרת חוץ ממנועים קדימה ושהכל יזדיין בדרך.
לא לחצות את מפתן הדלת,
בשום פנים ואופן, לא לחצות.
כי הדברים אותם אני בונה לאט לאט,
אותם דברים שהוייתי מקדשת,
בחטאים אמנם...
אבל לשם הוייתי חותרת,
אותם דברים, ניצחונות קטנים,
אין לי בהם שימוש.
אני אניח את ראשך מתחת לגרדום,
אקעקע על גופך כיבוש,
ואז אפנה מבט...
אצלול אל האופק,
אין שום טעם להמשיך לרקוד.
אסתפק לי במועט,
ניצוץ קטן בחושך
ומיד אמשיך לנדוד.
שאלה אותי האם אני א-מיני.
לך תספר לה על דברים שכבר שכחת...
אי שקט,
שריטות על הקיר,
נגיחות,
נגיחות עד זוב דם
יורדים למחתרת,
משתתקים , מתקפלים,
נותנים לעלוקות,
לבצע זממם.
לו יכולנו אחרת,
היינו אנשי מערות,
חולמים על צוקים ועל הים.
כשאני נסדק,
אני כמו יוצא מזה,
מתחיל להשתולל עם המילים.
הן תוקפות אותי, מתישות אותי,
מחזירות קמטים לפנים.
יום של קיץ
הכל נראה קצת יותר קשה,
האוויר מתכחש לריאות.
כן הרמנו ידיים,
צופים במתרחש
איך פסגות נעלמות, מתרסקות.
שוב
אתה
לא מחלחל אל עצמך,
שוב
אתה
מתעלם מהנורא,
יש יותר מדי אויבים על הגבול.
דם על הידיים
דם בין השיניים
תראי אותי מחייך
אולי תבואי אלי
אנו לא נהיה שקט
לא נסכים
לתכתיבים של התפוררות
אנו לא נהיה שקט
לא ניתן ללולאה
להתהדק
אנו נצלול פנימה
לא נשאר אדישים
למה שאנו עלולים לראות
אנו לא נהיה שקט
לא נתרגל לבנאליות
של הלא להיות
