RIDE THE SPIRAL

כשהמוסיקה עוצרת

והמילים עוברות לדום

נותרנו חלולים , נועצים עיניים

ואת על גופי מתפרקת

הווייתך מתחילה לזרום

כך אנו מרגישים , נשארים בינתיים.

הפסיכולוגית שלי חופרת

דיבורים על סופרוומן / דמות אמא.

שיחות על הזנחה נפשית והשלכות סאדו מזוכיסטיות שבאות בהקשר הזה כמובן.

חוזרים אחורה בזמן על איך עישנתי עצמי כמעט למוות ונגמלתי.

על איך שתיתי עצמי כמעט למוות , ואת המינון הורדתי.

שיחות על חי מת . מסתובב כאילו ריק מתוכן , בעצם , לא מסוגל פשוט להכיל את כמויות הרגש והמידע. הדרך היחידה לשרוד הייתה  ניצול הזדמנויות.

לא להתקרב אף פעם. 

SCAVENGER

איבר המין אוהב כדים חלולים.

הנפש סופגת את האנרגיה המרקיבה.

אף פעם לא חלמתי על עצמי. חלום בו זה רק אני.

אני מניח שאם זה אכן היה קורה הייתי מתעצב כגיבור על. הדבר הראשון שהייתי רואה זה את השיריון שלי.

שיריון קשקשים , בלתי ניתן לחדירה , עבה ומסוכך , בצבע האפור החלוד הכה אהוב עלי. אותו צבע שאוחז זיכרונות וצלקות.

ופניי היו לשלום , למרות אותו מבט רצחני בעיניים.

איפה אותו ילד תועה תהיתי ...

מרגיש לי כאילו ששכחתי

בעצם

פשוט לא מרגיש לי.

שנים של השתעבדות לכל מה שהוא אינו אני , לכל מה שהוא ארוך ומסורבל ומסנוור בצורה מסויימת , עד שאינך יודע מה באמת אתה רואה... כל השנים הללו הותירו אותי כגוף גדול ומסורבל שמתנהג בכבדות , עצל ואדיש מכל הסובב לו. 

ויש את ההוא עדיין - בוכה בפנים.

ולי , לי הוא בלתי נראה. לכם הוא כלל לא קיים.

הבאתם לי להרכיב פאזל , ועם כל שחר חדש איבדתי עוד קצת בשר מאצבעותיי המדממות.

אני לא מצליח להשיל את עצמי מעליי.

וכבר לא יודע איך לנסות.

לא שבור , לא מרוסק , פשוט אובד בדרך.

אני מרוקן מכוחות

אני מוצף בתחושות

אני שבוי בקונספציה לא קיימת

אולי אסחף אל החלל שיעטוף אותי

in my solitude

shatterd 

and out of range

mailfunction systems with all signs of deacy

in my rusty chamber

flaming

my angry chair

the smell of vaginas company us all to despair

i guess

im not alone

im not alone

not alone

אני צריך אישה חזקה

שגם פה

אני קיים

טרי האצ'ר ( לויס ליין)

זה השקט

זה לעמוד באותו מקום ללא תנועה

זו העין האדומה

זה הרטט

זה לבהות לנצח באותה מסיכה

זו השתיקה

זה הפחד

הצלילים , הצללים , הפנים שלי ושלך

זה מי שאתה

זה אותו סרט

נע, מתגלגל , מסתלסל אל אותה נקודה

זו החולשה בך

ויכול להיות שאני החלול , מעטפת ריקה

אין מה שימלא אותה

ויכול להיות שהמערבולת סוף סוף תפסה אותך

אל הקרקעית איתה

כל התום אבד , נשפך אל תהומות התשוקה

והגוף , לא יודע הוא שובע

והאל היחיד , מלוכלך ומוזנח

מצוץ את דמי אמר הוא  - דרך מכשיר הטלוויזיה

אנחנו נמשכים למערבולת , כחלקיקים אבודים

והגוף , משמש הוא כעוגן

והאל היחיד , מנוון מתמיד

אז אני מניח שאין גבול דק יותר בין המקום הנוח לבין המקום הטוב.

וזה רק הפחד שבוער בך בפנים.

ועכשיו שזה מרגיש כאילו עברו 1000 ימים 

אני מתפנה לתהומות של עיבוד.

כי הגוף זה משקר לאורך כל הדרך , פורץ קדימה עם פטישים וחניתות...

וכמו בדו קרב אינסופי , אני עומד מעל כל היתר , ועל ראשי השקר , כתר של כבוד.

אז זה לא אני שבחר לא להשאר.

בין כל המערבולות שחיתי , בין גאות לשפל.

נצמד אל סירת הדייגים , שעושה דרכה לחוף

כה נוח להגרר , עד שתהיה הנטל.

אנחנו ניקח את הכל בפרופורציה אתה אומר.
הכל בפרספקטיבה הנכונה אתה אומר.
והם אמרו שלשנייה הן חזרו - אותן עיניים מטורפות , אלה ששורפות כל מה שעומד מולן.

הרי זו לא פסיכוזה אתה יודע.
אלו הם בסך הכל זרמים של תודעה , כאלה שמציפים אותך.
ואתה חסין
בלתי שביר.

וזו שאלה של מציאות מול אשליה...