לפני 14 שנים. יום שבת, 10 בנובמבר 2012 בשעה 20:21
אני לא מתגעגע
אני לא חרד מלהיות לבד
אימונים בלתי רצוניים גורמים לך להתנהג ככה.
כשהנפש מתמכרת לעקרונות המתמטיים
המציאות מוקרנת החוצה באלפי צורות שונות.
RIDE THE SPIRAL
רגעים אבודים
לפני 14 שנים. יום שבת, 3 בנובמבר 2012 בשעה 15:50
אתם תמשיכו לחפש
סקס
סשנים
זוגיות
משפחה
לידה
חופשת לידה
גירושים
כאב
עונג
שוטים
שתייה
עונג
אונס
חיבוק
הכרה
בסך הכל מחפש מקום
להתרפק
להתפרק
להיבנות בו מחדש
לפני 14 שנים. יום שבת, 3 בנובמבר 2012 בשעה 14:49
a spec of dust
a groin of sand
a god with all his glory
a men in search of land
and all that i am
is all i leave behind
and what they see of me is
what i choose to feel or hide
לפני 14 שנים. יום שבת, 3 בנובמבר 2012 בשעה 11:46
כל החלקים האבודים
מפוזרים על רצפת החדר
בבאותך אתה נאבק
כה קדושים הם , ימי הנעורים.
רעש סטטי מעבר לדלת,
געגוע לכל מה שלעולם לא יחזור.
כל הצלילים הנודדים
לא יספרו על מה שמעבר
בהווייתך אתה נאחז
לא להתרחק אל מחוזות לא ידועים.
רעש סטטי.
לפני 14 שנים. יום שלישי, 30 באוקטובר 2012 בשעה 5:33
nowadays
its my eyes telling lies
how can i change this state forever?
my mind is infonant
my soul is not innocent
am i just ignorant
for what i choose not to feel - i hide inside
לפני 14 שנים. יום שבת, 22 בספטמבר 2012 בשעה 15:34
לפני 14 שנים. יום שלישי, 18 בספטמבר 2012 בשעה 12:47
כשהמוסיקה עוצרת
והמילים עוברות לדום
נותרנו חלולים , נועצים עיניים
ואת על גופי מתפרקת
הווייתך מתחילה לזרום
כך אנו מרגישים , נשארים בינתיים.
לפני 14 שנים. יום שלישי, 18 בספטמבר 2012 בשעה 10:12
הפסיכולוגית שלי חופרת
דיבורים על סופרוומן / דמות אמא.
שיחות על הזנחה נפשית והשלכות סאדו מזוכיסטיות שבאות בהקשר הזה כמובן.
חוזרים אחורה בזמן על איך עישנתי עצמי כמעט למוות ונגמלתי.
על איך שתיתי עצמי כמעט למוות , ואת המינון הורדתי.
שיחות על חי מת . מסתובב כאילו ריק מתוכן , בעצם , לא מסוגל פשוט להכיל את כמויות הרגש והמידע. הדרך היחידה לשרוד הייתה ניצול הזדמנויות.
לא להתקרב אף פעם.
SCAVENGER
איבר המין אוהב כדים חלולים.
הנפש סופגת את האנרגיה המרקיבה.
אף פעם לא חלמתי על עצמי. חלום בו זה רק אני.
אני מניח שאם זה אכן היה קורה הייתי מתעצב כגיבור על. הדבר הראשון שהייתי רואה זה את השיריון שלי.
שיריון קשקשים , בלתי ניתן לחדירה , עבה ומסוכך , בצבע האפור החלוד הכה אהוב עלי. אותו צבע שאוחז זיכרונות וצלקות.
ופניי היו לשלום , למרות אותו מבט רצחני בעיניים.
איפה אותו ילד תועה תהיתי ...
מרגיש לי כאילו ששכחתי
בעצם
פשוט לא מרגיש לי.
שנים של השתעבדות לכל מה שהוא אינו אני , לכל מה שהוא ארוך ומסורבל ומסנוור בצורה מסויימת , עד שאינך יודע מה באמת אתה רואה... כל השנים הללו הותירו אותי כגוף גדול ומסורבל שמתנהג בכבדות , עצל ואדיש מכל הסובב לו.
ויש את ההוא עדיין - בוכה בפנים.
ולי , לי הוא בלתי נראה. לכם הוא כלל לא קיים.
הבאתם לי להרכיב פאזל , ועם כל שחר חדש איבדתי עוד קצת בשר מאצבעותיי המדממות.
אני לא מצליח להשיל את עצמי מעליי.
וכבר לא יודע איך לנסות.
לא שבור , לא מרוסק , פשוט אובד בדרך.
לפני 14 שנים. יום שני, 17 בספטמבר 2012 בשעה 8:32
אני מרוקן מכוחות
אני מוצף בתחושות
אני שבוי בקונספציה לא קיימת
אולי אסחף אל החלל שיעטוף אותי
לפני 14 שנים. יום שבת, 15 בספטמבר 2012 בשעה 20:43
in my solitude
shatterd
and out of range
mailfunction systems with all signs of deacy
in my rusty chamber
flaming
my angry chair
the smell of vaginas company us all to despair
i guess
im not alone
im not alone
not alone
אני צריך אישה חזקה