לפני 14 שנים. 5 באפריל 2010 בשעה 0:03
אני מרגיש מת.
אתם לא מכירים אותי , באותו אופן אני מניח שאני לא מכיר את עצמי.
אני רודף אחרי הזנב שלי .
כ"כ הרבה שנים ואני אפילו לא יודע מה הצבע שלו ובאיזה אורך הוא.
אני צופה באנשים , הם מנסים לשחות , רובם עם הזרם , חלקם לא.
לפחות הם שוחים.
אני צף.
בכל בוקר הכאב מתעצם . אני כמובן מתעלם ממנו . זה נוח ככה.
אני מניח שרובם לא שמים לב שהעיניים כבויות , למען האמת , כבר לא כ"כ אכפת לי למה הם שמים לב.
הייתי שמח לומר שיש בי צד אפל.
צד מושך.
צד מסקרן שיכול לרומם אותי בדיוק כמו שהוא מושך אותי למטה.
אבל אני לא מוצא את הצד האפל שלי.
אני רק יודע שאני נמצא בצד האפל של היקום שלי . של הקיום שלי.
קיום שמעולם לא נראה כה מיותר.
אני יודע שהמילים שאני כותב ברגע זה הם מלודרמטיות.
ולא , לא עלה בי זכרון של טראומה מודחקת.
לא נבעטתי אל הרצפה.
לא הסתכלתי בעיניים של אדם שמת.
לא נקשרתי , לא טבעתי באותו ים של אי תודעה.
לא קרה כלום.
פשוט לא קרה כלום.
אולי זו הבעייה.
שלא קרה כלום.
העולם מחפש אותי כשהוא צריך אותי.
אותי העובד , האדם הפשוט , העבד שמשרת.
העולם לא מחפש אותי יותר.
את הנפש שחיפשה משהו שונה כ"כ הרבה שנים.
את המשורר שבמו ידיי כנראה רצחתי , אפשר לומר שהרדמתי , פה ושם הוא מתעורר מדי פעם.
לפעמים אני חושב על זה, שאם היו בי טיפות של אי שפיות , הייתי מחקה את אליליי הריגעיים ויוצא להרפתקאות שהיו מושכות אותי היישר אל בטן האדמה.
יושב לצידו של אדון לוציפר.
אבל גם אי שפיות מסתבר , צריכה דלק.
ואת הדלק הזה , אני לא יודע למצוא .
האמת היא , שאולי קצת עייפתי מלחפש.
הקלישאה מתבקשת , כן המנוע שלי חורק , ואין אף אחד מאחורי ההגה.
ופה מתחילה התודעה
ההכרה בכך ששינוי חייב לבוא.
לא עוד לילות מבולבלים וחלומות על היום שהיה.
לא עוד עיניים מבולבלות בשנייה שהעולם אומר שמשהו לא בסדר.
לא עוד לרדוף אחרי אותו זנב מסולסל , של אותה בהמה חסרת כריזמה , אפשר לקרוא לה בקלות - אני.
כל מי שמכיר אותי אומר שיש משהו מעבר.
אבל אף אחד לא מכיר אותי.
הייתה לי הנטייה לחשוב שאני לא אדם.
כמובן שטעיתי.
אני אותו יצור בדיוק כמוכם.
אני כנראה קצת דפוק.
גם כן כמוכם.
אז כמו שאמרתי לעצמי
שינוי חייב לבוא . אני חייב לשאוף , לשאוף אוויר חדש. לנשוף על המראה ולמצוא צורה חדשה.
כזו שתעלה מן הערפל .
כזו שיכולה לרצוח במילים.
