RIDE THE SPIRAL

הוא אסיר תודה.

פתאום הבנתי
שזה לא בשבילי

יש אור בחוץ.
אני בורר בין אלפי הדיסקים הוירטואליים שלי. מחפש צלילים שישקפו את מה שמתחולל בפנים.
בחרתי ברדיו הד.
משהו באומללות מלאת התקווה בשירה שלהם מחברת אותי לנקודות הקדומות אותן כ"כ אהבתי.

אני לא אוהב את המקום החדש ישן הזה.
אני לא יכול להגיד בפה מלא שרע לי כאן , פשוט מאד אני צריך להתחשב באנשים אחרים.
אני לא מרגיש כשאני מתחשב באנשים אחרים.
יש אור בחוץ . אור שגורם לי לאבד את קו המחשבה לעיתים קרובות מדי.
יש נחמה מסויימת כשאני נח בחושך.
הלבן שבעיניים נושק לטירוף הפנימי , שלי ורק שלי , עד מתי נוכל להתקיים ככה הם שואלים מדי פעם.
אני לא יכול לענות.

אני מוצף באי שקט
אני לא יכול לכתוב ככה.
כל משפט שני שלי מתחיל באני , ראייה לכך שהתודעה שלי מתפזרת ליותר מדי כיוונים ומנסה בכוח לחזור לתבניתה המקורית.
זו שלא מוטרדת מדעת הקהל.
זו שלא מוטרדת מהאור שבחוץ.
אבל עדיין.
יש אור בחוץ

אני מרגיש מת.
אתם לא מכירים אותי , באותו אופן אני מניח שאני לא מכיר את עצמי.
אני רודף אחרי הזנב שלי .
כ"כ הרבה שנים ואני אפילו לא יודע מה הצבע שלו ובאיזה אורך הוא.
אני צופה באנשים , הם מנסים לשחות , רובם עם הזרם , חלקם לא.
לפחות הם שוחים.
אני צף.
בכל בוקר הכאב מתעצם . אני כמובן מתעלם ממנו . זה נוח ככה.
אני מניח שרובם לא שמים לב שהעיניים כבויות , למען האמת , כבר לא כ"כ אכפת לי למה הם שמים לב.
הייתי שמח לומר שיש בי צד אפל.
צד מושך.
צד מסקרן שיכול לרומם אותי בדיוק כמו שהוא מושך אותי למטה.
אבל אני לא מוצא את הצד האפל שלי.
אני רק יודע שאני נמצא בצד האפל של היקום שלי . של הקיום שלי.
קיום שמעולם לא נראה כה מיותר.
אני יודע שהמילים שאני כותב ברגע זה הם מלודרמטיות.
ולא , לא עלה בי זכרון של טראומה מודחקת.
לא נבעטתי אל הרצפה.
לא הסתכלתי בעיניים של אדם שמת.
לא נקשרתי , לא טבעתי באותו ים של אי תודעה.
לא קרה כלום.
פשוט לא קרה כלום.
אולי זו הבעייה.
שלא קרה כלום.
העולם מחפש אותי כשהוא צריך אותי.
אותי העובד , האדם הפשוט , העבד שמשרת.
העולם לא מחפש אותי יותר.
את הנפש שחיפשה משהו שונה כ"כ הרבה שנים.
את המשורר שבמו ידיי כנראה רצחתי , אפשר לומר שהרדמתי , פה ושם הוא מתעורר מדי פעם.
לפעמים אני חושב על זה, שאם היו בי טיפות של אי שפיות , הייתי מחקה את אליליי הריגעיים ויוצא להרפתקאות שהיו מושכות אותי היישר אל בטן האדמה.
יושב לצידו של אדון לוציפר.
אבל גם אי שפיות מסתבר , צריכה דלק.
ואת הדלק הזה , אני לא יודע למצוא .
האמת היא , שאולי קצת עייפתי מלחפש.
הקלישאה מתבקשת , כן המנוע שלי חורק , ואין אף אחד מאחורי ההגה.
ופה מתחילה התודעה
ההכרה בכך ששינוי חייב לבוא.
לא עוד לילות מבולבלים וחלומות על היום שהיה.
לא עוד עיניים מבולבלות בשנייה שהעולם אומר שמשהו לא בסדר.
לא עוד לרדוף אחרי אותו זנב מסולסל , של אותה בהמה חסרת כריזמה , אפשר לקרוא לה בקלות - אני.
כל מי שמכיר אותי אומר שיש משהו מעבר.
אבל אף אחד לא מכיר אותי.
הייתה לי הנטייה לחשוב שאני לא אדם.
כמובן שטעיתי.
אני אותו יצור בדיוק כמוכם.
אני כנראה קצת דפוק.
גם כן כמוכם.
אז כמו שאמרתי לעצמי
שינוי חייב לבוא . אני חייב לשאוף , לשאוף אוויר חדש. לנשוף על המראה ולמצוא צורה חדשה.
כזו שתעלה מן הערפל .
כזו שיכולה לרצוח במילים.

יש משהו
אחר
בצד השני של הכלום
יש משהו
יותר
גדול מזה

יש משהו
זוהר
בצד השני של הלילה
יש משהו
דוקר
אותי עמוק בלב

וזה מרגיש לי חי
כשקר שם בחוץ
וזה מרגיש לי חי
כדאי
להתמכר

אלוהים אתה בוחר
את הטובים
ביותר
הם אומרים שזו
תקופה
טובה לחיות

יש שפע של היצע
בערוצים שלך
אלוהים אתה
מסך
שקוף לכל

וזה מרגיש לי חי
אבל בעצם זה לא נושם
וזה מרגיש לי כמו
חוסר משמעות
וזה מרגיש לי חי
כדאי
להתמכר
יש משהו אחר
מעבר לגדר

we think we know it all , thats why it makes us better , but allthough we know it all , things do not change . now who's the one to blame ?

יש בי חולשה
לאישה חדשה
אחת שאוהבת חוטים

אני פשוט צריך אהבה

מה מצב רוח
לאן נושבת הנפש
בני אדם צריכים לפרוח
לא לנטוע שורשיהם באדמה


יום שבת עומד להסתיים לו , וכמו כל יום הוא מסתיים בשאלות והחלטות.
אני עדיין מתקן חלקים קטנים
אני עדיין מזניח חלקים אחרים
קשה לי להשתלט על כל ההווייה הזו הנקראת אני.
קשה לי לבקש עזרה.
אבל אני עדיין בוער וחי , עדיין כאן , עדיין חולם בכל לילה , חולם בהקיץ.
הייתי צריך להיות אחרת , את זה אומר כמעט כל אדם.
אולי יכולתי להיות אחרת .

כל הכלום גדל מרגע לרגע
עוד 10 ימים סוגר 29
ואין לי
אין לי מה לעשות היום
יש למישהי הצעות ?

😄

i am in need
of
compation