לפני 15 שנים. 18 באוקטובר 2009 בשעה 20:23
כרוניקות של בוב דילן
אדם שפשוט כיף לאהוב
RIDE THE SPIRAL
רגעים אבודיםלפני 15 שנים. 18 באוקטובר 2009 בשעה 12:14
זה היה סופו של עוד יום
שכמו תמיד התחיל בתפילה
נשאר יין על השולחן
שקיות זבל במטבח
כן הייתה זו שעת הסגירה
המוני אנשים , הם חולמים עכשיו
טעם מתוק וקיבה מלאה
זה היה סופו של עוד יום שישי
חגיגה שכמו תמיד הסתיימה בתפילה
לצלילי המוסיקה התעוררתי
אותו צליל ממורד הרחוב
וככל שהתקרבתי הבנתי
זהו צליל שלא ניתן לאהוב
השוטר עם החולצה המגוהצת
החביא את תחושת הבחילה
הוא ביקש מכל ההמון להתפזר
לא להפריע למהלך החקירה
כן שם במורד הרחוב שלי
משפחה שלמה נרצחה
שלושה דורות
שש נפשות
כל זה ביום של תפילה
לפני 15 שנים. 16 באוקטובר 2009 בשעה 11:47
אני אמור להתעורר כל בוקר
כשחשמל זורם באצבעותיי
אני אמור לשאת תפילה
לראות את האור חודר דרך תריסים מוגפים
אני חייב לחייך
אני יוצא מהבית מסתובב באותו רחוב בו אני גר 4 שנים
השכנה עם הכלבים מעבר לכביש שוב איבדה את שפיותה.
אני שומע מוסיקה , אני שר אותה , היא בתוכי
עד מתי נמשיך להסתכל על אתמול ועל הרגע!?
נדמה כי התודעה "מתרחבת " בין פרסומת לפרסומת.
תקנה את זה , תקשיב להוא , עוד תוכנית מרחיבת אופקים
עוד שעבוד להמונים.
עיניי הם הדלת לנשמה
אבל אני מתכסה במשקפי שמש.
עד מתי "הכל יהיה בסדר" כשהקבצן על כסא הגלגלים יושב כל יום על אותה משבצת מסריחה?
עד מתי רוצחים יסתובבו בינינו בזכות לשונות אקרובטיות ומוחות קודחים?
הצד הנאור של העולם מתעורר , זה מדרבן את הצד האפל.
זה קל יותר להתחבר לדברי הבל
לדברי שטות , לטיפשות טהורה.
אלוהים איתי , הוא שמע אותי , הרי קיבלתי העלאה בעבודה החדשה.
ואי שם
לא כ"כ רחוק
אבא מאכיל 7 נפשות בפיסת לחם עבשה.
העשיר נהיה עשיר יותר.
הטיפש יהיה טיפש יותר.
התמים מחר בבוקר ייקבר.
אנחנו צריכים לקום ולצעוק !
על עולם מעוות ! - 90 אחוז מההון הגלובלי נמצא בידיים של 3 אחוז מכלל האוכלוסיה!
אבל אין לנו זמן לצעוק בין ארוחת בוקר פגישת צהריים , סיום יום עבודה , נסיעה הביתה.
האכלת ילדים , סרט ב7 , ניהול חשבונות ואח"כ השרדות .
מה עשו מכבי ומה יהיה עם גלעד- שיחות מיותרות - מין חובה מוסרית.
דברים צריכים להשתנות.
אני לא יודע איך לשנות אותם.
יותר מדי כעס במקום אחד.
לפני 15 שנים. 30 בספטמבר 2009 בשעה 23:15
הכל נראה רחוק יותר
ארוך יותר
והתמונה שוב נעלמת
חייו הם קיר עכשיו
הוא נודד
בדמיונו
אל
הוויה אחרת
יורד אל המחתרת
והוא יכל להרוג עכשיו
יכל לחצות את הקו
לפני 15 שנים. 2 בספטמבר 2009 בשעה 10:59
טירוף אחז בגופי
צריך שוב את החום הזה
יש דם בידיי
יש רצח בעיניי
ורק קרוב יותר
אותי יירצה
לפני 15 שנים. 30 באוגוסט 2009 בשעה 19:04
"משוחררים מתקוות חיים יתרה ומפחד מוות גם יחד, אנו נושאים תודה לאלים, יהיו אשר יהיו, על כי יש קץ לכל חיים, על כי אין תחיה למתים, על שגם הקטן בנהרות מגיע סוף סוף בשלום אל הים הגדול" –
גורדון דיקטון
הדרך הקלה ביותר להגיע מנקודה א' לנקודה ב' היא מתיחת קו ישר .
קו זה מכיל בתוכו אלפי נקודות קטנות , חסרות משמעות , בלתי נראות – זניחות בחיי היום יום.
כל נקודה אוגרת בתוכה מיליוני רסיסים , חלקי פאזל מפוזרים של זכרונות המהולים ברגשות.
כל נקודה שכזו היא האוייב הגדול ביותר של האגו העצמי .
מלחמה בלתי פוסקת בין הזכרון לאני הנרקיסיסטי.
האמת אל מול השקר הלבן.
אני והמציאות.
"כל אמת באשר היא עוברת דרך שלושה שלבים:
ראשית, לועגים לה; אחר כך, מתנגדים לה בתקיפות; ולבסוף - מקבלים אותה כמובנת מאליה" -
ארתור שופנהאואר
אלוהים נטש את עמו . אנו עומדים חסרי אונים ותובנה אל מול עתיד מעורפל והזוי .
ימים בהם רוע שולט באדמה , הרי זו לא קלישאה שלפי שעה השטן חוגג ומשחית כל חלקה טובה .
אנו נועצים עיניים בתהום מבלי להכיר בקיומה . אך היא מכירה בנו.
חובת ההוכחה היא עלינו , להראות שקיים בנו עדיין צלם אנוש .
שלא הפכנו לחיות רומסות , חסרות ערכים , חסרות מצפון , חסרות הבחנה בין טוב לרע.
האל זועם . הרי געש פתחו את לועם ושטפו את האדמה באש נוזלית.
האל זועם , מלאכים פצועים , שבורי כנפיים מתרפסים לרגליו.
האל זועם , כי הוא יודע , שיצירתו , עומדת להשמיד את עצמה .
האם איבד מכוחו כי לבד הוא למעלה ?
האם איבד מרצונו כי תקווה לא רואה הוא ?
האם איבד מרוחו כאשר דמעת כאב מנשקת ללחיו ?
עומדים המקטלגים וצורחים על בורות , על פרימטביות , על הכרה בסדר החדש.
מתגלגלים לאיטם במכונות מתכת , שואפים לתוכם עננים של עשן.
צורכים כדי להרגיש חלק מהעדר , כדי לקבל את המושב המכובד.
בקומה עשירית של מתחם גן העדן , מגודר , מבוצר , כדי להרחיק כל יד אדם .
"אלוהים" מעלה בהם גיחוך , הרי הם , מעליו.
הדרך הקלה ביותר להגיע מנקודה א' לנקודה ב' היא – קו ישר.
את נקודה א' זוכר אני במעורפל.
נקודה ב' – לא קיימת אצלי כרגע.
הכיוון אבד , גם ההכוונה.
כמו רובנו , גם אני משוטט חסר תודעה .
נדהם מעקשנות הצאן , מהדרך בה הם מגדירים את עצמם.
אין זמן לעצור ולהרהר .
אין זמן לחשבון נפש .
בתור ילד , חשבתי שאני מיוחד , שיש לי יכולת לסחוב אחריי המונים .
שאוכל להיות נושא הדגל , של מטרה כלשהיא .
להיות בעל חזון משיחי.
היום , ללא ייחוד , וללא יכולת אלוהית אני מגחך בעצב .
40 שנה הלכו בני ישראל במדבר .
40 שנה אני משוטט על אותו הכוכב.
40 שנה אחרי , אני נושא הדגל .
ואני צריך אתכם מאחורי , כחלק אינטגרלי מהעולם אותו אני רוצה ליצור .
להחזיר את עקרון הטוב , את החיוך של כל אחד מאיתנו .
לשפוך אור מסביב , ולגרום לכם להודות לאמכם כל בוקר מחדש .
לברך רגעים טובים ולהבין רגעים רעים , כי רק כך תעריכו את הטוב.
אני , ואתם ביחד.
ואם לא כך יסתובב הגלגל , ואשאר לבד , זיכרו.
השטן אורב בכל פינה , גם בפינות הבטוחות ביותר .
אל תנטשו את הטוב.
בעוד כ -20 שנה .
נאום הסיכום שלי , רגע לפני הבחירות ...
בחירות של מה ?...
של מה שיהיה לי חשוב להילחם עליו בעוד 20 שנה.
כל הנכתב אינו מייצג את הכותב אלא דמות פיקטיבית .
היום
"יש לי דעות מוצקות, אולם אלף דעות הגיוניות לעולם אינן שוות למקרה אחד של צלילה פנימה וגילוי האמת" –
רוברט א.היינליין
מיהו רוברט א.היינליין ? אינני יודע.
אבל הוא דיבר אליי.
כל תקופה היא הרת גורל . לכל תקופה יש את השפעותיה.
השפעות קצרות טווח וארוכות טווח , בחירות של הרגע.
ואנחנו כמובן נמצאים בתקופה הרת גורל.
עתידם של מיליונים ברחבי העולם תלוי בהחלטות של בודדים.
הרי אין דרך לראות את התמונה בשלמותה , להיות בכל מקום ובכל רגע ...
שמחתו של האחד היא בכייה של האחרת . האיזון הופר .
והאדם , שהעולם מסביבו מגלה סימני התפוררות , בתוכו , מתחרש אותו התהליך.
השלווה , אינה , החיוך , מפוברק , והאמת , היא שקר.
אדם לא שלו מאבד מכוחו , משיקוליו , ממוסריותו .
ואנחנו , מושפעים מהחלטות של בודדים , בני אדם .
חוסר השלווה שלנו מקרין על כולם .
כאשר הכל מתמוטט מסביב , אחריותנו , לתמוך ביסודות.
לפני 15 שנים. 29 באוגוסט 2009 בשעה 12:49
i smell like hipnotic poison...
and i have not done anything
לפני 15 שנים. 29 באוגוסט 2009 בשעה 2:18
אני יודע שציפית למשהו אחר
לא ידעת מה יוליד השקט
וזה סופו של יום
ואת מרשה לעצמך להעלם
את מתפשטת
את מתפשטת מול ריק
אני יודע שסיפרו לך על עולם אחר
מלא במלאכים נופלים
מלא בקסם
ובין קורי העכביש
שוכבת לה ארוחת הבוקר
ואת יוצאת
לטייל בגשם
ולו יכלת
לשנות בקצת
את כיוון הזרם
האם היית מאושרת?
ולו יכלת
להסתכל
אחורה
ולא למצוא
פינה מתה
בברכת דמעות
אני יודע שאת לבד בחדר
אני מטפס אל אדן החלון
ומסתכל עלייך ישנה בין השמיכות
לו יכולתי להיות
שלך
איתך
היית לי כרטיס טיסה
בכיוון אחד
לגן עדן.
לפני 15 שנים. 28 באוגוסט 2009 בשעה 16:27
אין מילים היוצאות מפי
ואין תנועה הזורמת מאצבעותיי
אני אל , לפעמים אתה יודע
כמה כה נחוץ לנו לחבק
ואדם נופל הוא משתגע
והגשם ברחוב לא ינקה את מחשבותיי
לפני 15 שנים. 17 באוגוסט 2009 בשעה 18:54
לא תוכל להיות שום דבר אחר
אף אדם אחר
זוכר , היית סנה בוער
במדבר , ללא לילה , ללא יום
ועכשיו
מלמעלה לא רואים
את כל אלפי הסדקים
את מיליוני החלקיקים
מחלחלים עמוק
מתגלגלים החוצה
ולא
לא תוכל להיות
שום דבר אחר
שום דבר אשר אף פעם לא היית
כן , יש מיליונים
משתקפים מהמראה
ויש קולות , מהדהדים
ממעמקי האדמה
וישנו שקט
מקרב אותך אל הרצפה
ואתה הולך לישון
איתך
איתך
איתך