לפני 17 שנים. יום שישי, 16 באוקטובר 2009 בשעה 9:47
אני אמור להתעורר כל בוקר
כשחשמל זורם באצבעותיי
אני אמור לשאת תפילה
לראות את האור חודר דרך תריסים מוגפים
אני חייב לחייך
אני יוצא מהבית מסתובב באותו רחוב בו אני גר 4 שנים
השכנה עם הכלבים מעבר לכביש שוב איבדה את שפיותה.
אני שומע מוסיקה , אני שר אותה , היא בתוכי
עד מתי נמשיך להסתכל על אתמול ועל הרגע!?
נדמה כי התודעה "מתרחבת " בין פרסומת לפרסומת.
תקנה את זה , תקשיב להוא , עוד תוכנית מרחיבת אופקים
עוד שעבוד להמונים.
עיניי הם הדלת לנשמה
אבל אני מתכסה במשקפי שמש.
עד מתי "הכל יהיה בסדר" כשהקבצן על כסא הגלגלים יושב כל יום על אותה משבצת מסריחה?
עד מתי רוצחים יסתובבו בינינו בזכות לשונות אקרובטיות ומוחות קודחים?
הצד הנאור של העולם מתעורר , זה מדרבן את הצד האפל.
זה קל יותר להתחבר לדברי הבל
לדברי שטות , לטיפשות טהורה.
אלוהים איתי , הוא שמע אותי , הרי קיבלתי העלאה בעבודה החדשה.
ואי שם
לא כ"כ רחוק
אבא מאכיל 7 נפשות בפיסת לחם עבשה.
העשיר נהיה עשיר יותר.
הטיפש יהיה טיפש יותר.
התמים מחר בבוקר ייקבר.
אנחנו צריכים לקום ולצעוק !
על עולם מעוות ! - 90 אחוז מההון הגלובלי נמצא בידיים של 3 אחוז מכלל האוכלוסיה!
אבל אין לנו זמן לצעוק בין ארוחת בוקר פגישת צהריים , סיום יום עבודה , נסיעה הביתה.
האכלת ילדים , סרט ב7 , ניהול חשבונות ואח"כ השרדות .
מה עשו מכבי ומה יהיה עם גלעד- שיחות מיותרות - מין חובה מוסרית.
דברים צריכים להשתנות.
אני לא יודע איך לשנות אותם.
יותר מדי כעס במקום אחד.
