|
|
|
כשאני חולם
אני חולם בדרך כלל עלייך
והעולם נראה כה מיותר
כשאני מתעורר
סהרורי מתמיד
אני בוהה בכנפייך
שוב צריך להתמודד
עם אותו רגש נודד
כשאני חולם
אני חולם על שפתייך
איש לא יבקר כאן
במבוך שיגעוני
חלומות של ליל קיץ
אי שפיות זמני
להרדם בין ידייך
להיות שוב אני
היית צריך לדעת
אסור היה לך לגעת
זה אותו שקר מזויין
שנסחר לו בלילות
ואתה לא יודע אם היא
מתלבשת או מתפשטת
האם זו עוד מסיכה שהיא לובשת
הרי אותו חיוך היה צלקת
וזה היה רק אתמול
הרבה זמן לא הייתי כזה חלש , כ"כ מנותק מהכל.
הכאב הפיזי מצליח לסנן כל צליל שסובב סביבי.
אתמול אישפזו את אימי , בעיות בלב ככה אמרו הרופאים ...
אמא שלי , האדם הכי קרוב אליי -
גרם לי לתהות האם יש דבר כזה.
בשנים האחרונות ניערתי מעליי כ"כ הרבה דברים רק בכדי לטפח את תחושת הכוח , בשביל להתחדד ולהיות חזק מהכל.
אבל על הדרך כך נדמה לי , איבדתי כמויות עצומות של רגש , של אהבה , של רוח.
ואמא שלי שוכבת כרגע בבית החולים - ואני יודע שלא הייתי הילד אשר רצתה היא שאהיה.
ואני לבד כי כך בחרתי.
להיות אדם בודד.
לא מתקרב לאף אחד.
לא מתרגש מאף אחד.
ותוך כדי היום , כשאני בעבודה , הוצפתי דמעות.
ואמא שלי , האישה הכי טהורה בעולם , יכולה ברגע לחדול להיות.
והיא כמוני , תמיד הייתה חזקה , עם כוח סבל בלתי מובן , ויכולת נתינה חסרת גבולות.
והיא נתנה ונתנה ואף פעם לא לקחה
ואני מפחד את אמא שלי לראות.
אין יותר חרמן ממני עכשיו
בן המלך
נותר לבד
בוהה בשמש
עומד לבד
אם יש גן עדן
קח אותי לשם
הייתי למטה
יותר מדי זמן
ללא אור יום
ללא חמצן
ובמוחי מזימות
להיות או לא לחיות
הייתי למטה
מחול עם השטן
מחול אינסופי
ישאיר אותך כאן
ובמוחי מצאתי הזיות
מלאך בין כל הבריות
יש כאן טעם מיוחד
נדבק לי אל השפתיים
וריח הדם נשאר לי על היד
מזכרת מלפני יומיים
וכשנשארת על הרצפה
חיה פצועה
שטופת קנאה
חזרו גלים של אהבה
ואת כה רחוקה בינתיים
דברים היו צריכים להיות אחרת , אני יודע
ולמרות הכל אני עדיין פה
ויש לי כל כך הרבה דברים לתקן
בעוד הדרך מתעקלת
לא עוד אדם עייף , זקן
המפחד הוא מעצמו
בחלומי הייתי עד
לכל מה שאת היית לי
אור גדול מן ההרים
המבטל את בדידותי
בחלומי את לידי
רואה אותך זוהרת
כדור אש שמלבה
את הלהבה הקטנה שלי
כבר שנים שלא פתחתי דלת
וזה נדמה כאילו אין אצלי אור יום
חלמתי כל הזמן על מציאות אחרת
וכך אני מוצא את עצמי פתאום
נהר יבש ללא מים
עולם שלם על הכתפיים
וזכרונות כמו חול טובעני
נשארה לי רק כף יד בחוץ
לפני שייעלם אני
כבר שנים שלא פתחתי לדלת
ודרך העיינית הכל נראה לא נחוץ
יד ביד הם מתחלקים אל תוך הסדק
ואין לי שום דבר בחוץ
חיפשו אותי 4 שנים אני במחתרת
עיניים מוטרפות , רוצות הן להביט
בשקיעה האחרונה
בריקוד לפני שינה
בגוף עירום שמתמוסס אל הרצפה
ואני כבר לא ריק ממים
כשאני מתגלגל בין סטייה לקנאה
הזכרון משתלט על כל פינה חבויה
אני לא בדיוק זוכר מתי זה קרה
דם על הפנים גופה זרוקה ברצפה
ושוב הקול
מטלטל אותי כמו שעון מעורר
והיא הייתה כה יפה
את זה אני כן זוכר
היא נאבקה
והנה אני שוב מתעורר
שוחה בדם
ובדמעות לא שלי
מי הוא חבוי כה עמוק בתוכי
זו לא חוכמה
להסתתר בתוך כדור כאב
זו לא חוכמה
להעלם
להעצר
להירקב
הייתי פעם
נער ער
אחד שלא חושב מדי
אמרתי אמא
את אשמה בכל החרא בחיי
זו התרופה
היחידה אשר מצאתי בבדידות
נוזל חריף
שמחלחל
לאט נוזל
אל הכהות
של חושיי המתאדים
המתאבדים
חסרי תנועה
בין כל החושך
אין שום צורך במראה
וכל יום
אותו חלום
לראות פתאום
משהו שלא היה כבר
איזה דה ג'ה וו
תנו לי משהו
לקחת איתי
אל המחר
