לפני 17 שנים. יום רביעי, 2 בספטמבר 2009 בשעה 9:59
צריך שוב את החום הזה
יש דם בידיי
יש רצח בעיניי
ורק קרוב יותר
אותי יירצה
צריך שוב את החום הזה
יש דם בידיי
יש רצח בעיניי
ורק קרוב יותר
אותי יירצה
RIDE THE SPIRAL
רגעים אבודים
צריך שוב את החום הזה
יש דם בידיי
יש רצח בעיניי
ורק קרוב יותר
אותי יירצה
לפני 17 שנים. יום ראשון, 30 באוגוסט 2009 בשעה 18:04
גורדון דיקטון
הדרך הקלה ביותר להגיע מנקודה א' לנקודה ב' היא מתיחת קו ישר .
קו זה מכיל בתוכו אלפי נקודות קטנות , חסרות משמעות , בלתי נראות – זניחות בחיי היום יום.
כל נקודה אוגרת בתוכה מיליוני רסיסים , חלקי פאזל מפוזרים של זכרונות המהולים ברגשות.
כל נקודה שכזו היא האוייב הגדול ביותר של האגו העצמי .
מלחמה בלתי פוסקת בין הזכרון לאני הנרקיסיסטי.
האמת אל מול השקר הלבן.
אני והמציאות.
"כל אמת באשר היא עוברת דרך שלושה שלבים:
ראשית, לועגים לה; אחר כך, מתנגדים לה בתקיפות; ולבסוף - מקבלים אותה כמובנת מאליה" -
ארתור שופנהאואר
אלוהים נטש את עמו . אנו עומדים חסרי אונים ותובנה אל מול עתיד מעורפל והזוי .
ימים בהם רוע שולט באדמה , הרי זו לא קלישאה שלפי שעה השטן חוגג ומשחית כל חלקה טובה .
אנו נועצים עיניים בתהום מבלי להכיר בקיומה . אך היא מכירה בנו.
חובת ההוכחה היא עלינו , להראות שקיים בנו עדיין צלם אנוש .
שלא הפכנו לחיות רומסות , חסרות ערכים , חסרות מצפון , חסרות הבחנה בין טוב לרע.
האל זועם . הרי געש פתחו את לועם ושטפו את האדמה באש נוזלית.
האל זועם , מלאכים פצועים , שבורי כנפיים מתרפסים לרגליו.
האל זועם , כי הוא יודע , שיצירתו , עומדת להשמיד את עצמה .
האם איבד מכוחו כי לבד הוא למעלה ?
האם איבד מרצונו כי תקווה לא רואה הוא ?
האם איבד מרוחו כאשר דמעת כאב מנשקת ללחיו ?
עומדים המקטלגים וצורחים על בורות , על פרימטביות , על הכרה בסדר החדש.
מתגלגלים לאיטם במכונות מתכת , שואפים לתוכם עננים של עשן.
צורכים כדי להרגיש חלק מהעדר , כדי לקבל את המושב המכובד.
בקומה עשירית של מתחם גן העדן , מגודר , מבוצר , כדי להרחיק כל יד אדם .
"אלוהים" מעלה בהם גיחוך , הרי הם , מעליו.
הדרך הקלה ביותר להגיע מנקודה א' לנקודה ב' היא – קו ישר.
את נקודה א' זוכר אני במעורפל.
נקודה ב' – לא קיימת אצלי כרגע.
הכיוון אבד , גם ההכוונה.
כמו רובנו , גם אני משוטט חסר תודעה .
נדהם מעקשנות הצאן , מהדרך בה הם מגדירים את עצמם.
אין זמן לעצור ולהרהר .
אין זמן לחשבון נפש .
בתור ילד , חשבתי שאני מיוחד , שיש לי יכולת לסחוב אחריי המונים .
שאוכל להיות נושא הדגל , של מטרה כלשהיא .
להיות בעל חזון משיחי.
היום , ללא ייחוד , וללא יכולת אלוהית אני מגחך בעצב .
40 שנה הלכו בני ישראל במדבר .
40 שנה אני משוטט על אותו הכוכב.
40 שנה אחרי , אני נושא הדגל .
ואני צריך אתכם מאחורי , כחלק אינטגרלי מהעולם אותו אני רוצה ליצור .
להחזיר את עקרון הטוב , את החיוך של כל אחד מאיתנו .
לשפוך אור מסביב , ולגרום לכם להודות לאמכם כל בוקר מחדש .
לברך רגעים טובים ולהבין רגעים רעים , כי רק כך תעריכו את הטוב.
אני , ואתם ביחד.
ואם לא כך יסתובב הגלגל , ואשאר לבד , זיכרו.
השטן אורב בכל פינה , גם בפינות הבטוחות ביותר .
אל תנטשו את הטוב.
בעוד כ -20 שנה .
נאום הסיכום שלי , רגע לפני הבחירות ...
בחירות של מה ?...
של מה שיהיה לי חשוב להילחם עליו בעוד 20 שנה.
כל הנכתב אינו מייצג את הכותב אלא דמות פיקטיבית .
היום
"יש לי דעות מוצקות, אולם אלף דעות הגיוניות לעולם אינן שוות למקרה אחד של צלילה פנימה וגילוי האמת" –
רוברט א.היינליין
מיהו רוברט א.היינליין ? אינני יודע.
אבל הוא דיבר אליי.
כל תקופה היא הרת גורל . לכל תקופה יש את השפעותיה.
השפעות קצרות טווח וארוכות טווח , בחירות של הרגע.
ואנחנו כמובן נמצאים בתקופה הרת גורל.
עתידם של מיליונים ברחבי העולם תלוי בהחלטות של בודדים.
הרי אין דרך לראות את התמונה בשלמותה , להיות בכל מקום ובכל רגע ...
שמחתו של האחד היא בכייה של האחרת . האיזון הופר .
והאדם , שהעולם מסביבו מגלה סימני התפוררות , בתוכו , מתחרש אותו התהליך.
השלווה , אינה , החיוך , מפוברק , והאמת , היא שקר.
אדם לא שלו מאבד מכוחו , משיקוליו , ממוסריותו .
ואנחנו , מושפעים מהחלטות של בודדים , בני אדם .
חוסר השלווה שלנו מקרין על כולם .
כאשר הכל מתמוטט מסביב , אחריותנו , לתמוך ביסודות.
לפני 17 שנים. יום שבת, 29 באוגוסט 2009 בשעה 11:49
and i have not done anything
לפני 17 שנים. יום שבת, 29 באוגוסט 2009 בשעה 1:18
לא ידעת מה יוליד השקט
וזה סופו של יום
ואת מרשה לעצמך להעלם
את מתפשטת
את מתפשטת מול ריק
אני יודע שסיפרו לך על עולם אחר
מלא במלאכים נופלים
מלא בקסם
ובין קורי העכביש
שוכבת לה ארוחת הבוקר
ואת יוצאת
לטייל בגשם
ולו יכלת
לשנות בקצת
את כיוון הזרם
האם היית מאושרת?
ולו יכלת
להסתכל
אחורה
ולא למצוא
פינה מתה
בברכת דמעות
אני יודע שאת לבד בחדר
אני מטפס אל אדן החלון
ומסתכל עלייך ישנה בין השמיכות
לו יכולתי להיות
שלך
איתך
היית לי כרטיס טיסה
בכיוון אחד
לגן עדן.
לפני 17 שנים. יום שישי, 28 באוגוסט 2009 בשעה 15:27
ואין תנועה הזורמת מאצבעותיי
אני אל , לפעמים אתה יודע
כמה כה נחוץ לנו לחבק
ואדם נופל הוא משתגע
והגשם ברחוב לא ינקה את מחשבותיי
לפני 17 שנים. יום שני, 17 באוגוסט 2009 בשעה 17:54
אף אדם אחר
זוכר , היית סנה בוער
במדבר , ללא לילה , ללא יום
ועכשיו
מלמעלה לא רואים
את כל אלפי הסדקים
את מיליוני החלקיקים
מחלחלים עמוק
מתגלגלים החוצה
ולא
לא תוכל להיות
שום דבר אחר
שום דבר אשר אף פעם לא היית
כן , יש מיליונים
משתקפים מהמראה
ויש קולות , מהדהדים
ממעמקי האדמה
וישנו שקט
מקרב אותך אל הרצפה
ואתה הולך לישון
איתך
איתך
איתך
לפני 17 שנים. יום שני, 17 באוגוסט 2009 בשעה 5:29
אני חולם בדרך כלל עלייך
והעולם נראה כה מיותר
כשאני מתעורר
סהרורי מתמיד
אני בוהה בכנפייך
שוב צריך להתמודד
עם אותו רגש נודד
כשאני חולם
אני חולם על שפתייך
איש לא יבקר כאן
במבוך שיגעוני
חלומות של ליל קיץ
אי שפיות זמני
להרדם בין ידייך
להיות שוב אני
לפני 17 שנים. יום ראשון, 16 באוגוסט 2009 בשעה 16:52
אסור היה לך לגעת
זה אותו שקר מזויין
שנסחר לו בלילות
ואתה לא יודע אם היא
מתלבשת או מתפשטת
האם זו עוד מסיכה שהיא לובשת
הרי אותו חיוך היה צלקת
וזה היה רק אתמול
לפני 17 שנים. יום חמישי, 13 באוגוסט 2009 בשעה 18:54
הכאב הפיזי מצליח לסנן כל צליל שסובב סביבי.
אתמול אישפזו את אימי , בעיות בלב ככה אמרו הרופאים ...
אמא שלי , האדם הכי קרוב אליי -
גרם לי לתהות האם יש דבר כזה.
בשנים האחרונות ניערתי מעליי כ"כ הרבה דברים רק בכדי לטפח את תחושת הכוח , בשביל להתחדד ולהיות חזק מהכל.
אבל על הדרך כך נדמה לי , איבדתי כמויות עצומות של רגש , של אהבה , של רוח.
ואמא שלי שוכבת כרגע בבית החולים - ואני יודע שלא הייתי הילד אשר רצתה היא שאהיה.
ואני לבד כי כך בחרתי.
להיות אדם בודד.
לא מתקרב לאף אחד.
לא מתרגש מאף אחד.
ותוך כדי היום , כשאני בעבודה , הוצפתי דמעות.
ואמא שלי , האישה הכי טהורה בעולם , יכולה ברגע לחדול להיות.
והיא כמוני , תמיד הייתה חזקה , עם כוח סבל בלתי מובן , ויכולת נתינה חסרת גבולות.
והיא נתנה ונתנה ואף פעם לא לקחה
ואני מפחד את אמא שלי לראות.
לפני 17 שנים. יום חמישי, 6 באוגוסט 2009 בשעה 21:25