RIDE THE SPIRAL

Body and Soul are now SEPARATED 

כזה אני

לא יודע איך זה נראה מבחוץ.

לא יודע איך ההילה שלי משתקפת.

אלו הם ימים של שפל.

ימים בהם נדמה כי כל המערכות קורסות.

ואני, רודף אחר הזנב שלי, תקוע בתוך קרוסלה, על אותו הציר, מול אותו הנוף, ותחושת הקאה תמידית.

היו לי המון תאוריות על איך לשרוד, איך להשתלב בעולם הזה.

הגענו אני ואני, למסקנה שאהבה היא זו שתחסל את כוח המשיכה ההרסני הזה - כוח שכל מטרתו לראות אותנו זוחלים על עפר, מנוטרלים, מפורקים לחתיכות.

אז רדפנו.

רדפנו אחר כל מבט מוביל,

אחר כל סימן, כל ריח משכר שנישא ברוח.

מצאנו מספר נפשות דומות בדרך, אף אחת מהן לא הייתה אמורה להשאר ליותר מדי זמן.

אולי אחת כן.

זו שישנה לצידי בחודשים האחרונים.

המסע הזה - הזוגי - הוא חדש.

הוא זה שהיה אמור לעשות את הכל לבהיר יותר, נקי יותר.

גלגל ההצלה שלי.

אבל הוא לא.

שלא תטעו - את האישה שלצידי אני אוהב אהבת אמת. כזו שגורמת לך לרצות לקפוץ עליה לפעמים, כזו שמשגעת אותך לטוב ולרע.

אבל המים עדיין סביבי.

ואני עדיין מתקשה לשחות, אוטוטו טובע.

והנוף, לא משתנה, והכל כל כך רחוק.

"מציאות"

כותב את הכל תוך כדי נסיעה ברכבת.

אני הוא ההשתקפות של הקיום.

אני הוא עצב ייאוש ותסכול כרגע.

אני הוא עייפות כרונית.

אני הוא דכאון.

חייב להתנער מזה.

חייב לטפס על זה.

חייב להתרוקן מזה.

דקסטר תיאר את זה הכי טוב.

יש אצלי נוסע אפל, שבאמצעות נורמליזציה אני דוחק אותו החוצה.

אבל יש לו צרכים.

ויש לו קול.

והוא משתלט על מערכת האקלים הפנימית שלי - דוחף אותי למחוזות של תסכול וסלידה מהקיים.

אני הרי גר עם מישהי,

בת הזוג הנפלאה שלי,

והאהבה שאני חש אליה ואיתה - אסור שתעלם.

היא לא מכירה את הנוסע האפל שלי.

היא לא מכירה את העולמות בהם אני משוטט.

היא בצורתה הייחודית - נפלאה וטהורה, רחוקה מהבורות המיניים שלי.

ואני,

אני מתגעגע לשליטה.

מתגעגע לנשלטת האחרונה שלי.

מתגעגע לפרצופים המתעוותים מכאב, מתשוקה.

והמוח, המוח צועק בגידה.

והנוסע, רוצה לקשור

להכניע

לפרק ולהרכיב.

איך 

לעזאזל

אני

מוצא משוואה

מתאימה.

מחוסר

געגוע

חרמנות

אוי ואבוי

אז,

שליטה מרחוק...

מאמינים בזה?

על שליטה.

על וירטואליות.

כניעה וגעגוע.

חסר לי כוח מהמדרכה השנייה

כמה שזה חסר לי

לא פשוט להסביר את התחושה החדשה הזו.

לא פשוט להסביר איך דברים קטנים גורמים לי פתאום לדמוע - ולא להתבייש בזה.

וזה לא מעניין פתאום כמה גדול ומסובך העולם.

זה לא מעניין כמה חנוקה ומתוסבכת הנפש , כמה לולאות הספקת לקשור סביב הצוואר.

הכל עבר.

הנצחתי אותה בתמונות.

אוהב לטבוע בהן כשהם מנסים להטביע אותי ולהשתלט.

נקרא להם שדים , נקרא להם חרדות , נקרא להם הדרך הטבעית של הנפש להשאר תקועה - הם צצים מדי פעם.

זה התפקיד שלהם.

התמונות שלה משתיקות אותם.

ההודעות הקוליות שלה משתיקות הכל.

פתאום

משום מקום

36 הוא סוג של 26 החדש.

חולם אותה וחולם עליה.

רוצה לחלום איתה ולדאות לנצח.

שדברים טובים ייחלפו.

שאין בי תוכן.

שאין בי טעם.

שהמגע לא מספק.

שהקירבה מרחקת.

שהמשחק לא מתוחכם מדי.

שהמשחק מיותר.

ששעמום יגבור על הלהט.

שעצב ושגרה יגברו על רוחות ההתחלה.

שהיא לא תהיה כאן מחר.