לפני 9 שנים. יום שני, 25 בספטמבר 2017 בשעה 4:58
לא יודע איך זה נראה מבחוץ.
לא יודע איך ההילה שלי משתקפת.
אלו הם ימים של שפל.
ימים בהם נדמה כי כל המערכות קורסות.
ואני, רודף אחר הזנב שלי, תקוע בתוך קרוסלה, על אותו הציר, מול אותו הנוף, ותחושת הקאה תמידית.
היו לי המון תאוריות על איך לשרוד, איך להשתלב בעולם הזה.
הגענו אני ואני, למסקנה שאהבה היא זו שתחסל את כוח המשיכה ההרסני הזה - כוח שכל מטרתו לראות אותנו זוחלים על עפר, מנוטרלים, מפורקים לחתיכות.
אז רדפנו.
רדפנו אחר כל מבט מוביל,
אחר כל סימן, כל ריח משכר שנישא ברוח.
מצאנו מספר נפשות דומות בדרך, אף אחת מהן לא הייתה אמורה להשאר ליותר מדי זמן.
אולי אחת כן.
זו שישנה לצידי בחודשים האחרונים.
המסע הזה - הזוגי - הוא חדש.
הוא זה שהיה אמור לעשות את הכל לבהיר יותר, נקי יותר.
גלגל ההצלה שלי.
אבל הוא לא.
שלא תטעו - את האישה שלצידי אני אוהב אהבת אמת. כזו שגורמת לך לרצות לקפוץ עליה לפעמים, כזו שמשגעת אותך לטוב ולרע.
אבל המים עדיין סביבי.
ואני עדיין מתקשה לשחות, אוטוטו טובע.
והנוף, לא משתנה, והכל כל כך רחוק.
"מציאות"
כותב את הכל תוך כדי נסיעה ברכבת.
אני הוא ההשתקפות של הקיום.
אני הוא עצב ייאוש ותסכול כרגע.
אני הוא עייפות כרונית.
אני הוא דכאון.
חייב להתנער מזה.
חייב לטפס על זה.
חייב להתרוקן מזה.
