יש ימים בהם אני לא יכול להתעלות מעל טרדות היומיום שלי , וכשהחור בכיס גדל וגדל... כך גם התהומיות.
ובימים מוזרים שכאלה , צפה מדי פעם התחושה , שאחרי כל זה , קל מאד לא להיות פה .
להפסיק להיות פה.
ובימים מוזרים שכאלה , צצה גם תקווה מטופשת , אופטימיות ממולאת רגש , המטביעה את הייאוש , כי למרות הכל , אני עדיין פה.
אני מנטרל את המחשבות של אני , מתפנה לחשוב על מציאות אחרת...
כוס הקפה עם הבקלאווה בחומוסייה בתחנת הדלק , שבצורה אירונית מקושטת בדגלי ישראל.
השלווה בישיבה בפיסת דשא מצומצמת בלב העיר המתועשת .
סיגריה עם חבר ודיבורים על פעם , חלקיקי זכרונות של נאיביות טבעית...
אני יכול לשפוך עכשיו כ"כ הרבה דברים שאין לי ועל עשר אצבעותיי אני מכיר במה שיש .
חיי כשיירה
שאף פעם לא עוצרת
נדמה שלפעמים
חגה במעגלים
ללא יכולת לעצור
או לחזור לאחור
המציאות נסדקת
החלומות ממנה מתאדים
בהיותי שיכור
אולי שיקרתי
לעולם לא הסתודדתי
עם שבט מלאכים
אולי חטאיי זולים
שיריי כהבל הבלים
כנראה חשבתי
ההשגחה מדי פעם
מפסיקה להסתכל
אך כשהתפכחתי
מיד חייכתי
כשממולי נוכחתי
באותו מבט שואל
לפני 16 שנים. 17 במאי 2008 בשעה 20:25
