לאבד את עצמי לגמרי.
לתת לגוף להשתעבד לחומרים אחרים ולהיות חופשי לגמרי.
אני לא חושב שאי פעם הרשיתי לעצמי להיות חופשי לגמרי.
נטול הגנות , נטול פילטרים .
אני מניח שיש אלף ואחת לסיבות לנקודה הזו.
אבל אלף ואחת הסיבות האלו הם כרגע לא הנקודה.
ראיתי אנשים חשופים על במה , וההמון מסביבם כך זה נראה , לא קיים.
קינאתי באומץ שלהם.
בדרך שבה אין להם מורא מחשיפה.
ופה מגיעה הנקודה שבה אני אמור להתחיל לתקן את המצב הזה.
אבל זה לא רצוני.
הרי למה לי לקרוע את רשת הבטחון?
לנפץ את בועת ההגנה שלי ?
"אמת" קראתי לבלוג הזה והאמת היא - פשוטה ומורכבת.
לא אתן לאנשים פשוטים לראות את מעבר למסך.
לא אתן להם כי אין לי שום רצון להתחיל ולהסביר את עצמי.
יש אנשים מיוחדים שלהם אתן להתקרב.
אנשים מיוחדים שאפתח להם כל דלת שיחפצו בה , אם אחשוב כמובן , שהם ראויים לעבור בדלת זו.
אני מודה , אני מייחס חשיבות רבה לנפש שלי .
חשיבות רבה מדי יאמרו הציניקנים.
אבל אני
לראשונה
מכריז
בלי שום בושה
שאני מעריך את עצמי . את הדרך שבה אני לומד ומתפתח.
ואם נרקיסיסטיות היא חלק ממני
אז אתן לה לזרום
ומי שירצה יזרום איתי ביחד , ואני אחייך אליו/ה
ומי שלא , אעמוד מעל ואחייך בעוד הם טובעים בגלי הפרא של הנהר שלי.
שנה טובה אנשים יקרים.
שנה טובה מיוחדים נדירים
לפני 19 שנים. 5 באוקטובר 2005 בשעה 2:36
