הילדות כבר לא תשוב את זה אני יודע.
והחיוך שלי היום הוא כבר לא אותו הדבר.
וההרגשה היא שאני נמצא כאן על זמן קצוב , והאמת גם די חסר משמעות ושאין שום נקודה של מהות.
והרבה אנשים אומרים לי , שאני נוטה לשקוע ברחמים עצמיים ובדרמטיות בוטה אבל לא כזו תאטרלית.
טוב נו לא בדיוק הרבה אנשים , אלא איזה אחד או שניים שהכירו אותי די מזמן אבל זה לא משנה את העובדה שלפרקים הם צודקים.
היו זמנים בהם , יכולתי לבהות בשמיים ולקבל כ"כ הרבה , לדמיין מה היה קורה אם לכל ענן היה צבע ושם משלו ושלירח היו פנים.
והיום , הרי ענן הוא ענן וירח הוא כוכב מת וחיים לא היו שם ולא יהיו.
אז אני יושב אל מוך מסך מצויד בשריון מבד ומקלדת אופל שחורה.
ואני חושב שאולי מס' מילים ישנו איזה משהו , יגעו באיזו נשמה טהורה .
אבל לאחרונה המילים לא עושות כלום.
לא לסביבה ולא לי.
ואפשר לסמן X גדול על כל יום חדש של הרפתקאות בו אני נכשל מחדש ...
טוב
נמאס לי לכתוב
נמאס לי לחשוף למרות שגם את זה אני עושה בערבון מוגבל ( מאד...)
הלוואי ויכולתי להשליך את כל המסיכות ולראות את עצמי ... כמו שאני כבר לא זוכר.
דמעות ... אין
ולא . זה לא טוב.
מפחד לאבד
את היכולת...
ההיא
לפני 18 שנים. 4 בדצמבר 2005 בשעה 20:59
