לפני 18 שנים. 24 בדצמבר 2005 בשעה 4:31
זה היה כה צפוי
כ"כ צפוי לעזאזל!
ושום גבה לא תורם עכשיו בתהייה ...
אשלח נחשול של אהבה
לכל הנפשות אשר ליווני
בעודי תר ומשוטט
בעולם אשר צבוע
בצבע מתכתי בוהק
והנה נחש זוחל לו ויורק
ארס קטלני
הורג הוא וצוחק
וברגלי הוא לא מבחין
הנה צילי תופס מקום
וכך לפתע הוא זועק ומשתנק.
ומנחשים תמיד פחדתי
רק בחלום אותם ארמוס
זה ההבדל הדק
בין החלום המר אל המתוק
ואלף הבטחות נמוגו באוויר
מתי תלמד כיצד לשתוק
מילים לא מסתדרות להן בפסקה אחידה
ותשוקות אי אפשר סתם לכבות
אך מהיכן ישאב שמחת חיים?
מתי ילמד לא לפחד ממבטים?
ואלף אהבות אהב הוא
ואפס נשיקות קיבל
ואיש זר לא יבין את מנהגי גני הרחמים
כל מה שנותר
זה איש זקן כורת עצים
ששוב צומחים
לנצח הם צומחים
