מזפזפת קדימה

הוא לא יכאיב לי.
זה לא עושה לו טוב.
ומה שלא עושה לו טוב, לא מקובל עלי.

הוא ניסה.
איכשהו הגענו לזה שאני ביקשתי שהוא יכאיב לי...
מזוכיסטית או לא?
בכול אופן, הוא תפס, וצבט, עד שזה היה חזק מספיק.
מהכאבים הקטנים, הנחמדים האלו...

אבל זה עשה לו רע.
שמעתי את זה בקול שלו.
הברתי לו שאם זה קורה, זה למען תענוג הדדי בלבד.
וזה שהוא לא נהנה, הופך את זה ל- לא-הדדי.
ולכן זה גם לא יקרה.

ועכשיו אני יודעת.
הוא לא יכאיב לי.
זה עושה לו רע.

לא חשבתי שבאמת יש חיה כזאת.
מישהו שלא נהנה מקצת כאב בזמן תענוג.
(או מהרבה 😄 )
והנה מצאתי אחד.
הוא איתי ואני איתו. וללא כאב.

זה מבאס.
עד שכבר מצאתי מישהו נחמד, חמוד, מצחיק, יפה תואר, מנשק נפלא ויותר,
אז...
אז...
הוא לא מוכן להכאיב לי.
😒

חוץ מהכאב, ומזה שהוא לא נותן לי לישון 😄
הכל טוב. נהדר אפילו 😄


חשבתי שאני יכולה לחיות בלי זה.
להדחיק ת'צורך הזה.
אבל ההדחקה הזאת לא עובדת.
והוא העיר את החיה שבתוכי.
זאת שקוראת לכאב, לדומינשיין.
לנשיכה על צווארי.
למעיכה, לקולר. להובלה.
לפטמות הכואבות, לידיים הקשורות.

בשביל זה יש את ליטרויקה כנראה.
יאללה ביי.