ביום יום האוויר הוא מובן מאליו.
אנחנו נושמים בלי לשים לב באמת. בלי מודעות.
גזע המוח מעביר את ההנחיות ואנחנו נושמים.
אבל עכשיו את כאן. לידי.
וכרגע אני מחליט על האוויר שלך.
הידיים שלי מסביב לצוואר שלך ואני מביט בך.
בפעמים הראשונות שמונעים אוויר למשהי הידיים שלה באינסטינקט עולות ומחזיקות את הידיים שלי. זה לא רצוני. יצר השרדות כזה. זה חמוד.
אבל עכשיו היא רק מביטה בי. מחכה שהידיים שוב יתהדקו מסביב לצוואר שלה והאוויר יפסיק.
אני מהדק את הידיים ומביט בה.
הידיים שלה כבר לא מחזיקות אותי יותר.
....
העניינים שלה נסגרות.
....
תביטי בי כלבה יפה שלי. היא פותחת את העיניים. הפנים שלה כבר אדומות. הגוף רפוי.
....
עוד קצת כלבה טובה שלי.
.....
אני מרוכז במבט שלה. יש שם פחד. זה טבעי כשאת נותנת לי להחליט על האוויר שלך. זה מעיר אותי המבט הזה. הפחד שלה.
....
עוד קצת.
....
אני מרפה והיא בולעת אוויר בבת אחת.
"תודה אדוני"
בבקשה כלבה קטנה שלי.