ביום יום היא רגילה לזה. לכל צומת הלב שהיא מקבלת.
מתחילים איתה כל הזמן. מקרקרים סביבה.
היא לא צריכה לבקש. יציעו לה.
העולם הגברי פשוט מונח מולה, מתחנן לשבריר צומת לב.
והיא אולי צעירה אבל היא מודעת. להשפעה הזו שיש לה על הסביבה.
אבל אז היא איתי.
ואיתי היא כלבה קטנה.
היא צריכה להתחנן שאשתמש בה.
היא תתאמץ בטירוף רק כדי לראות מבט מרוצה שלי.
היא תזחל בשבילי, תספוג בשבילי, תעשה הכול להראות לי שהיא הכי טובה. הכלבה הכי טובה. הבת זוג הכי טובה.
אז למה בעצם?
למה איתי זה ככה?
למה הדבר שהכי משמח אותה זה להרגיש שהיא שימושית עבורי?
למה מרגיע אותה להיות צמודה לרגל שלי?
למה להיות מושפלת וכואבת עבורי עושה אותה שמחה?
אז זה הקסם.
אני רואה אותה. באמת רואה אותה.
אני שם בשבילה תמיד.
היא יודעת בוודאות שלא יקרה לה שום דבר שהיא לא רוצה או שלא עושה לה טוב כשהיא איתי.
ואני לא קל.
יהיה לה קשה. קשוח. מפחיד. הרף תמיד יעלה. אבל היא תמיד יודעת במאה אחוז שאני שם. להכאיב. לחבק. להקשיב. לצחוק. לחות דעה אם היא תבקש.
פשוט קסם :)
למי שצריך בהרחבה אפשר לדפדף ל- ביטחון והתמסרות.