יש ניסוי כזה בכל מיני גרסאות.
שמים ילד בן 5 עם מרשמלו אחד (או קוביית שוקולד אחת) לבד בחדר.
המנחה מסביר לילד שאם יצליח להתאפק ולא יאכל רק אחד הוא יקבל את כל החבילה ואז יוצא מהחדר.
נשאר ילד שצריך להתאפק, לדחות סיפוקים בשביל לקבל יותר בזמן מאוחר יותר.
בניסוי המקורי מצאו התאמה בין "הצלחה" בחיים הבוגרים ובין היכולת להתאפק.
הרבה שנים אחר כך מצאו הטייה בניסוי.
ילדים שהגיעו ממשפחות "טובות" התאפקו יותר בקלות. הם ידעו שאפשר לסמוך על מה שהמנחה אמר בודאות. שאכן יקבלו אם יתאפקו.
ילדים ממשפחות פחות "טובות" פחות התאפקו. כנראה הם הגיעו ממקום שזה שאמרו להם שיחכה להם משהו יותר טוב בעתיד זה רק דיבורים ואי אפשר לסמוך על זה. עדיף לקחת את מה שיש מולך כשזה אפשרי כי לא באמת אפשר לדעת מה יהיה.
שלוש מסקנות -
לפעמים משהו נראה ברור במבט חטוף אבל נדרשת העמקה להבין באמת.
להתאפק ולדחות סיפוקים זה חשוב אבל לפעמים צריך לדעת פשוט לקחת כאן ועכשיו.
בעיקר כדאי להבדיל בין שני המקרים האלו מתי צריך להתאפק ומתי צריך פשוט לקחת.
אמרתי מראש, קצת קשור :)