החיבור בין הכאב לאהבה איננו כה טריוויאלי
אני נקרע
לא מצליח לתפוס איך
מתקרב ומתרחק
מבין טוב מאוד את כללי המשחק
אבל אלו הם הכללים שלי
ולא הכללים שלהם
האם במשחק הזה, משחק השליטה, משתתפים שניים או אחד?
מי אמור להנות מכל העסק?
שני הצדדים תמיד מאוד אגואיסטים
אבל רק צד אחד יוצא נשכר
הצד השני פגוע, כואב ובד"כ גם לא מסופק
אבל אין לו מילה לומר
כי לא יוצא לו קול
והוא מתבייש ומתייבש
אוכל את הלב
ואח"כ גם אוכל סרט
שלא יספרו לכם סיפורים
השולט שולט, ביד רמה שולט ובד"כ מנצל את כוחו
מגיע לסיפוק
מתרגש ממעמדו הרם
ומהכח
והנשלט רק נשלט
מאבד את זהותו
מתעלה על כל שרשראות האגו
כבול ונחבל
סאד ומאזוך שונים הם
סאד אכן היה סאדיסט, אגואיסט בלתי נלאה
לא הייתה בו טיפת רגש והוא מודה על כך ומודה בזאת בכל ספריו
רגש הוא חסרון, משבר עבורו.
מאזוך, עדין, אפילו אצילי במקצת
ספריו מוכיחים שהאמין באהבה
רצה לרצות את מלכתו, להעניק ולקבל
היה רומנטיקן חסר תקנה, או אולי בעל תקנה
מאזוך לא נתן את הלגיטימציה לאדון סאד
והוא גם אינו משלים אותו
מאזוך איננו עזר כנגד סאד
החיבור בין סאדו ומאזו תלוש בהרבה ממה שמנסים להציגו
כמובן שהקטע יעורר תגובות זעם בקרב מספר אנשים
אבל אולי עם קצת קריאה של ספרים
וקצת הבנה של מה שקורה בקהילה המופלאה
אצליח להעביר מסר מסויים
אם אחד הבין
דיינו.
לפני 16 שנים. 19 ביולי 2008 בשעה 13:52