אני כאחד האדם, ונילי ורגיל למדי.
על פני השטח אין שום דבר מיוחד או שונה בי, בדיוק כמו כולם וכל זה נכון עד שאני נפגע.
בשלב הזה ההסמכה שלי נכנסת לפעולה.
בעברי עברתי סט, סדרה של הכשרות שהפכה אותי למה שאני היום. ההכשרות הצריכו ממני לפתח יכולת מדהימה של הדחקה,הערכה מהירה, תכנון וביצוע של פעולה שמטרתה היא אחת- לפגוע כדי להרוג.
אני לא בנוי לקחת שבויים, זאת לא אופציה בכלל ומה גם שזאת לא מטרת ההסמכה, אני אמור לנטרל את האיום המידי שעומד מולי.
למדתי גם להסוואת את עצמי, אני לא מראה חולשה, אני לא מתקרבן ואני לא מבקש עזרה, אני אמור להיות חזק ולתקוף במקביל למפגע.
בהסוואה יש לי את היכולת להעלם, לתקוף במועד ובעיתוי שנוחים לי. אני עושה את זה בלי בעיה להשקיע בזה מחשבה שניה.
שדה הקטל שהשארתי אחרי גבה ממני מחיר, מחיר אישי שאני משלם עליו עד היום,צ'ק פתוח שהנפש אמורה לכסות.
אני לומד היום מהסביבה שלי שלא חייבים ל- "טהר חדר", אפשר לפצוע פצע שטחי כדי להעביר מסר ואפשר גם לתת מכה, זה לא חייב להיות מעבר לזה.
הפציעות שאני משאיר באחרים, פוצעות גם אותי, אני משלם על ההסמכה הזאת בריבית.
אני לא רוצה להרוג יותר, אני לא רוצה בכלל להלחם. אני רוצה שיבינו אותי, שיקלטו וזאת חתיכת ציפייה מאנשים שקרובים אלי.
אני לומד היום שיעור בענווה, להתנצל, להגיד סליחה. לא אחרי גילוי מצבה, אלא, מיד אחרי הארוע. זה לא תמיד קורה ולא תמיד קל לי אבל אני מאוד משתדל.
לאחרונה פצעתי משהי שאני אוהב, לא משנה חומרת הפציעה שלה אבל פצעתי, כי ככה אני, זאת דרך הפעולה האינסטקטיבת שלי, יכולתי לעשות אחרת, יכולתי לנהל את המבצע הזה באופן שונה.
אני לומד לתכנת את עצמי מחדש, לנסות לנשום לפני שאני משתמש בחומרי נפץ, להעריך את המצב אחרת. לצערי החיים למדו אותי לישון עם האקדח מתחת לכרית. ינסו לפגוע בי שוב, את זה אני יודע השאלה היא איך אגיב.