מקבל הודעה לנייד שלי על משפחה של חקלאים בדרום שזקוקים לעזרה וסיוע - "אני אגיע",אני עונה בלי היסוס.
מקבל check in, מניע את הרכב ונוסע ליעד.
מטע לימונים ענק, לא מתוחזק, אין מתנדבים.
הסבר קצר, מתחמשים במזמרה ומתחילים.
אני לבד, באחד האזורים היותר פסטורלים של הדרום, שקט....סוציאליסטי לחלוטין.
אני נכנס לקצב ומתחיל לסדר ו"לפתוח" את העצים, אחד אחרי השני.
הענפים קוצניים ואני נחתך, לא חתך אחד וגם לא שניים, הזרועות שלי מלאות בחיתוכים.
אני מחייך לעצמי, כל חיתוך רק מדרבן אותי יותר לסיים את המשימה. אני מרגיש שזה אפילו לא הוגן לעצור בגלל הכאב, הם צריכים אותי ואני, כהרגלי,טוטאלי.
אני מסתער על השורה הראשונה כולה, שש שעות רצופות של עבודה אינטנסיבית בחום, אני לא עוצר.
אני נכנס לתוך הזון שלי, מדמיין לעצמי שככה היו יכולים להראות חיי, בקלות.
לפתע, צליל חד של ירי טנק שלידנו מפלח את השקט, מסוק יסעור ביעף נמוך עובר מעלי, מחזיר אותי למציאות השברירית שיש לנו כאן.
בעל המטע רץ אלי ושואל " אתה בסדר"?
אני מחייך אליו ואומר לו, שטויות, תדליק את הגזיה, בוא נעשה קפה. הוא מחייך מהנהן עם הראש ומוציא את הערכת קפה שלו.
אנחנו יושבים באמצע המטע, שותים קפה ומתכננים את המשך העבודה ואז הוא שואל אותי:
" למה לדעתך בשגרה אנחנו זונות האחד לשני ורק בחירום אנחנו מלוכדים?"
עניתי לו שאני לא יודע אבל אני מעדיף את המצב הזה על פני ההופכי שלו, הוא מושך את הכתפיים ואנחנו שוטפים את הכוסות ממשיכים לעבוד.
כל זמן שזה תלוי בי אני אומר:
לא ישברו אותנו, אנחנו מחושלים מידי.
אני אמשיך לתת כתף ולהושיט יד למי שיבקש.
אני כאן או כמו שכתב נעם רותם " עזרה בדרך, עזרה בדרך שלך".