המציאות שיבשה לנו את החיים ויצרה רכבת הרים של רגשות, מנעד חדש של מצוקות ופחדים ולזה, נשאבנו בתקופה האחרונה.
כל שאר הרגשות והפעילויות נדחקו הצידה וחדלו להתקיים, אפלה מוחלטת בשילוב של חוסר אונים וודאות.
בתוך כל זה - יום הולדת - שלה ושלי.
רגע אחד טהור שמזכיר לנו, אותנו, את עצמנו, כאן, בתוך כל הטירוף הזה.
האהבה שלי אליה עמוקה, מלאה בזרמים שחלקם מושכים אותי למטה ומשאיר אותי בלי אוויר וחלקם גורמים לי לעוף מעל האטמוספרה.
החלטתי שהתנאים הסביבתיים הבשילו ושאני רוצה להעניק לה מתנה שהיא לגמרי מעבר לאזור הנוחות שלי, בלשון המעטה.
הנחתי את היסודות, קבענו מועד והינה הרכבת הזאת מוכנה לצאת מהתחנה.
אני:
בחששות גדולים מאוד האם בכלל הצליח לתפקד, אולי אני אחרבן את על העסק והכל יקרוס בגללי.
קנאה, קנאה שטפה אותי במשך ימים על האפשרויות שאני פותח פה ומה יהיה ביום שאחרי, איזה תקדים אני יוצר פה, לילות בלי שינה, מלא מחשבות ודאגות.
החלטתי שמכיוון שאני לא יכול לשלוט בכול, אני ממשיך עם התוכנית קדימה.
כולם הגיעו למקום שנקבע, בשעה שקבענו והערב התחיל בכך שאני מגדיר חוקי בסיס והנחיות גם לאופן ההתנהגות לעתיד שיבוא.
היא, קצת בחרדה משל עצמה, על הרצפה מניחה את הראש שלה על הרגליים שלי, במקום הבטוח שלה, מבינה את מקומה ובפגנתיות מראה כלפי חוץ, שתיהיה הבנה ובהירות למי היא שייכת למרות מה שהולך להיות כאן.
אני מתחיל לנשק, לגעת, להוריד, להפשיט ומאשר שגם האחר יכול.
ידיים, מעטפת, מגע, תנוחות ותקשורת, אנחנו תוך כדי כל הזמן מתקשרים.
הערב הסתיים אחרי כשעתים וקצת, נשארנו מחוייכים.
היא שוכבת על הבטן, משומנת כולה, אני ניגש אליה ומזיין אותה שוב, מסמן טריטוריה.
תחושה של כארבעים טונות שהוסרו מהכתפיים שלי, צלחתי את הארוע הזה, לא כמו שדמיינתי ויש מקום לשיפורים אבל הצלחתי להעניק לה משהו שאף פעם לא דמיינתי שאוכל.
אני מבין שלאהוב זה לא רק לשמור "בכלוב" ולדעת שזה שם, זה גם לשחרר איפה שאפשר כדי לאפשר צמיחה הדדית וגדילה, המחיר כבד אבל כנראה שהיחס הוא ישר בין המחיר להעצמת הקשר.
לרגע זה היה נראה שהמציאות נעלמה לה לשעתיים ושאנחנו היינו בכלל במקום אחר.
אני כלכך אוהב אותה שהיא לעולם לא תדע עד כמה בכלל.
שלך.