עמדתי שם כשהיא נשברה, העומס של התקופה האחרונה הכריע אותה ופתאום, ברגע אחד היא פרצה בבכי.
עבורי הכל נעצר באותה השניה. היא התחילה לירות לכל עבר מילים פוצעות, שבבים של משפטים שחותכים כל מי שעומד בדרכם.
הסתכלתי אליה מתפרקת והדבר היחידי שיכולתי לעשות, הוא למתוח את הזרועות שלי לצדדים ולאט, להתקרב אליה. כמנסה לפרוק חמוש לא יציב מנשקו, התקרבתי, הסתכלתי לה בעיניים הדומעות וחיבקתי, חיבקתי חזק.
אחרי כמה ימים היא צלצלה:
- אדוני אני רוצה להסביר...
קטעתי אותה והסברתי שאין שום צורך כזה, עוד מילים לא נדרשות כאן, רק שתדעי שזה בסדר גמור מבחינתי, המשכנו הלאה.
לא הכל מצריך הסבר ולא תמיד מילים נוספות יכולות לעשות סדר על המילים שכבר נאמרו.
המשימה שלה הייתה לקחת דף ועט ולרשום את כל מה שהיא מרגישה, בידיעה שהמכתב הזה לעולם לא יקרא, להקיא את הכל ובלי פלטרים.
"בסיום תעדכני אותי" , ביקשתי.
יממה אחרי, הודעה:
- סיימתי לכתוב את המכתב.
"מעולה, תסעי לחוף שלנו וניפגש שם, תביאי איתך את המכתב.
-כן אדוני.
נפגשנו בחניון של חוף הים, רוח מטורפת, עננות, טפטוף קל ורק שנינו שם.
"תתקרבי לקצה הצוק, תפתחי את המכתב ותקריאי אותו בקול, בצעקות, תשחררי את הכל".
היא מסתכלת עלי, מבוהלת קלות, בוהה בי וממלמלת...
-כן אדוני.
היא עומדת שם, השיער שלה מתפזר והיא צועקת מילים קשות לרוח, מאשימה ומפצירה.
כשסיימה התיישבה על אבן והתחילה לבכות.
כרעתי ברך והסתכלתי לה שוב בעיניים הדומעות.
" עכשיו אפשר לקום, מכאן אפשר להתקדם ולצמוח".
התחבקנו עד שהיא נרגעה.
הגשם התחזק, נכנסנו כל אחד לאוטו שלו ונסענו חזרה.