להכאיב, להרים יד, על אישה ( ילדים וחסרי ישע כמובן!) היה עבורי קו אדום מאז ומתמיד.
זה משהו שלא משנה מה, היה גבול שלא הייתי מוכן לחצות או לקבל.
לראות בסדיר את הס' מ"פ מרים יד על משהי במהלך אימון, גרם לי להשבר, הלכתי עליו כאחוז דיבוק וחנקתי אותו מאחורה עד שהוא " הלך לישון", קשרתי לו את הידיים וניגשתי לאותה החיילת, וביקשתי ממנה לבעוט בו שהוא חסר אונים:
"תשחררי את המועקה ממך, תבעטי בו."
היא לא באמת הייתה צריכה עזרה ממני, זה אני שהתערבתי כי לא יכולתי לשאת את זה מהצד.
אני נזכר בפנים שלה דומעות, מבויישת מהסיטואציה ואותי מנסה להסביר לה שהחרא הקטן הזה עשה שימוש בכוח שעלה לו לראש, הוא לא יחזור על זה שוב ועכשיו שתבעט, שתחזיר לו.
היא בעטה חלש וחייכה אלי, הסתובבה והלכה.
כשעליתי למשפט ביקשתי להגיד לדרגה הכי בכירה שיכולתי.
כשנשאלתי טענתי ל" חף מפשע" ושאלתי את אלוף הפיקוד:
"ברמה הערכית, כחייל כאדם, מה הוא היה עושה אחרת? ביקשתי ממנו שילמד אותי והוספתי " אותי ככה חינכו, אדם הוא אדם הוא אדם.
האלוף שחרר אותי עם ריתוק לשבועיים ואותו ה-ס' עבר חטיבה.
שנים העברו ואני נמצא בזוגיות עם נשלטת, אהבת חיי.
היא מלמדת אותי שכאב גם יכול לגרום לעונג. בהתחלה היה לי קשה לראות קשירות ומיני ירקות אחרים אבל ככל שהבנתי שרק אם מדובר בהסכמה ותיאום ציפיות מלא, זה יכול להיות מהנה (בהינתן ששני התנאים האלו מתקיימים).
הנשלטת שלי מלמדת אותי שיעור בצניעות ומאפשרת לי להיות קשוח ואף אגרסיבי איתה ושנינו נפתחים לנושא ונהנים.
אני מזכיר לעצמי שככול שהסשן קשוח, ה- after care חייב להיות עוצמתי לא פחות.
אני עדיין ניגש בחשש לנושא אבל היום לפחות אני מצליח למננן אותו ולתרגם אותו כאקט של אהבה.