אין ספק בכלל שסימני התקופה נראים אלי.
הנפש נשרטת, הנשמה חוטפת מהלומות על בסיס יומי אבל כלפי חוץ, אנחנו מתפקדים, מתנהלים.
ספק על אוטומטת ספק מאלתרים, מזל שיש פרוטוקול שמחזיר אותנו לשגרה שלפעמים היא כלכך מתבקשת.
בשבת שכרנו מטוס קל, בד"ח על החלק החיצוני של המטוס, פנימי, אישור התנעה, הסעה, המראה ואנחנו באוויר.
פעם היה שקט יחסי בקשר, רק בין מעברי בקרה היו דיבורים או חניכים באזורי אימון, היום , הבלגן עבר גם לגובה.
טסים דרומה, חולפים על פני לימה והקשר מתחיל לפתח חיים משלו, הפקח שמזהיר, התנועה שחולפת ובעיקר פניקה בטון הדיבור.
מלמעלה הכל יפה יותר, משנה צבע אבל השנה גם צורה. השכונות בדרום נטושות, העירות עצובות ואני מטפס בגובה לבקשת הפקח.
את תופסת לי את הירך, בוכה, אני מבין אותך, קשה. את מורידה את האוזניות ומתחילה לצרוח לעבר החלון, הרעש מטשטש את עוצמת הצעקה אבל ורידי הצוואר מעידים שזה כנראה חזק.
בלב אני אומר, תפרקי כאן הכל, כאן רק שנינו, תוציאי את המועקה.
את נרגעת אחרי כמה דקות, מחזירה את האוזניות ומתנתקת, בבועה של עצמך.
אני מסתובב לנחיתה, מתחיל בהכנות, הדבר היחידי שמיושר אצלי הוא ציר המסלול, מקבל אישור סופי, הגלגלים נוגעים ואני מסיע חזרה לחניה.
איזה טיסה, כמה טלטלות וכיסי אוויר נפשיים חווינו ממש רכבת הרים.
אני מדומם מנוע ומרגיש שהגרון כואב, הפנים שלי רטובות ומדמעות ואת הרי בכלל לא כאן, אני לבדי.
נועל וקושר את המטוס, מתיישב ומצלצל אלייך.