אני אדם סופר אופטימי, תמיד הייתי.
מהצד השני אני זהיר, חושש, בודק לפני ומזהיר.
החצי שנה האחרונה הוציאה ממני הרבה, לפעמים זה מרגיש אפילו, יותר מידי.
אני סלע, כולם נשענים עלי ואני, מתבצר כדי להתמודד עם בכי, פניקה ופחדים של אחרים.
אני לא חושב על המוות, זה לא מעניין, אני עסוק בלחיות ולהנות מהחיים לצד אחריות שיש לי על שתי מתבגרות שאותן אני אוהב ללא תנאי, הן באחריותי עד יום מותי ולהן אני רשת ביטחון.
פתאום, שראיתי על מסך הטלוויזיה שהתקיפה החלה התגנבה לי מחשבה שאולי הערב זה הערב האחרון?
מה אני מרגיש לגבי זה?
לא פחד ולא נעליים, השלמה אבל בעיקר גאווה שחייתי לצידך, איתך.
המחשבה שיש לי אותך וכל מה שעשינו, חווינו, אמרנו, הרגשנו, מתאים לתוחלת חיים שלמה.
אני לא מוכן למות, יש לי עוד הרבה תוכניות ואני לא בשליש אפילו אבל...אין לי ספק שהחיים האלו לא היו אותו הדבר בלעדייך.
אחרי שבשעה שלוש לפנות בוקר הבנתי שאקשן לא יהיה כאן, הכל חזר לנורמליות ברוח עידן הטרלול שאנחנו חיים בו.
אז שלישיה?