"פרפקציוניסט?"
לא, כזה מאוד נחרץ.
"אז למה אתה כלכך כועס?
הרי אתה נוטר שאחרים עושים טעויות או לחליפין שלא עומדים בסטנדרטים שלך?"
מממ....
אני חונכתי לפי סט של ערכים ואמונות.
ערכים ואמונות שעיצבתי בהתאם למציאות והתאמתי אותה לצורך שלי. לצידם הבנתי מה נדרש לתפיסתי להיקרא חבר, חבר אמת וכל אחד שנכנס למעגל שלי מקבל הזדמנות אמיתית להוכיח לי שהו/יא עומדים בסטנדרטים.
"והם עומדים בדר"כ?"
לא.
"ואז מה?"
ואז אני מתייחס אליהם בהתאם, מגדיר אותם כאקראי, משהו/י שאני לא סומך עליהם ולא נותן להם להתקרב יותר מידי אבל...נפגש.
"אז למה אתה כלכך כועס?"
אני כועס מכאלה שלא עומדים בסטנדרטים ואני תקוע איתם, לדוגמא משפחה.
"אז הכל שחור או לבן?"
לא, אבל זה מפשט את החיים ומנפה אכזבות עתידיות. אני לא עילוי ואני טועה, זה לא בושה לבקש סליחה או לטעות אבל לחזור על אותה הטעות וכל פעם לבקש סליחה או, שלא, גורם לי לקחת צעד אחורה מאותו האדם - אין לי כוח בשביל כאלה.
"אוקי, כשמשהו מגיב בביקורת ואומר לך שטעית או שפגעת בו, איך אתה מגיב?"
אני מלא בביקורת עצמית קבועה לצד ביטחון עצמי, אולי מופרז. אני לא מפחד לעשות צעדים שבחלקם אני טועה או נכשל, אין לי בעיה עם זה יש לי בעיה עם משהו שמציין את המובן מאליו, תסביר לי איפה טעיתי שאוכל להעריך אם אני צריך והיכן לתקן.
יכול להיות שבסט הערכים שלי הוא טועה ואפשר לדבר ולא להסכים אבל לדבר.
יהירות והתנשאות יגרמו לי פשוט לכתוש את הצד השני ולהבהיר לו שזאת לא הדרך, ימשיך, ימחק.
"אז אתה לא מתפשר בדר"כ?"
לא מדויק, כל זמן שדעתי תשמע ותלקח בחשבון והצד השני יספק טיעונים לוגיים, אני זורם.
אחרת, הדרך שלי.
"והם מספקים טיעונים לוגיים?"
לא כולם, לא תמיד.
"ואז?"
הדרך שלי, מי שלא מרוצה, נסיעה טובה,המפתחות בפנים, כל אחד לדרכו, אני לא עדר.
"אתה שלם עם הדרך שלך?"
כן.
"אז למה את כלכך כועס?"