החלטתי להפתיע אותה, נסעתי למקום העבודה שלה למרות שאמרתי לה שאני במקום אחר.
בחניון כבר התרגשתי, אני אוהב להפתיע ובעיקר אני אוהב להפתיע אותה, משהו במבט שלה פשוט שווה את הכל.
הפידבק של החיוך המבוייש לצד הלחיים האדומות והחיבוק עם הנשיקה הלוהטת, הוא הדלק שלי ליוזמה הזאת.
בניין מפואר, ריח מפונפן בלובי, זר פרחים על שולחן הקבלה הנטוש ואני גונב צבעוני שעוד לא נפתח לגמרי.
מזמזם לעצמי שיר ישן קצבי ונכנס למעלית בחצי ריקוד, לוחץ על הקומה פעמים (בקצב של השיר) רק כדי לגלות שהלחיצה השניה ביטלה את הלחיצה הראשונה.
קומה 28, בניין תל אביבי שמשקיף על הכל, מפה כולם נראים קטנים ואפילו הים נראה פרופורציונלי מהחלון.
הולך בצעדים מהירים, פותח את דלת המשרד שלה בהפתעה רק כדי לגלות שהאור דולק והיא לא שם, עושה צעד וחצי ורואה שהדברים שלה שם...לרגע דאגתי.
ממשיך ומדלג בין משרדים חשוכים וריקים ומתקדם לעבר חדר ישיבות, הדלת סגורה, האור דולק, הקירות - חלונות חצי שקופים.
אני מתקרב ומקרב את האוזן ושומע אותה, הלב שלי דופק מהר וחזק, הפה יבש במהירות כאילו הגוף כבר מכין את עצמו.
פותח את הדלת, היא שכובה על השולחן, הוא בתוכה, חליפה כחול כהה, המכנסיים האלגנטי שלו למטה, שניהם נבהלים.
הוא אומר לה בטון מאוכזב:
"סתומה לא נעלת", מסתכל עלי ושואל אותי מי אני? תוך שהוא מעלה את המכנס ומנסה לסדר את החולצה בפנים.
אני קפוא במקום,היא מסתכלת עלי, דומעת, לא מדברת, מחליטה להשפיל מבט, דופקת לאחור את הראש על השולחן ומניחה את הידיים על הפנים.
כאב בטן תופס אותי, אני מרגיש בחילה.
רק לא להקיא כאן אני אומר לעצמי בראש.
השניות חולפות מהר ואני נכנס לעמדת מתקפה, מתקפה על ההשפלה שאני חווה כרגע.
אני אומר להם "סליחה", מתנצל כמו אדיוט, כאילו שהפרעתי להם.
הוא חוזר שוב על השאלה: "מי אתה".
אני ניגש עליו בצעדים דרוכים, מתקרב לפנים שלו, מסתכל לו בעיניים, מגיש לו את הפרח, מסובב את המבט שלי אליה והיא, לא מעזה להסתכל עלי.
הוא כבר מבין, זה מסוג הרגעים שהמילים בו מיותרות.
אני אוסף את עצמי, מסתובב ויוצא.
במעלית אני מצליח קצת לבכות, תהליך האבל מתחיל אצלי מהר, יאלה מה השלב הבא, העיקר להתחיל להחלים מהפגיעה הזאת.
בדרך לאוטו אני חוסם כל גישת מדיה אפשרית שלה אלי, היא מחוקה לנצח.
אני נכנס לאוטו, מניע, שיר ברדיו של משינה - דני, זורק אותי למחשבות, שר ודומע בחלק של הגלים.
מחנה את האוטו עולה הביתה, נכנס למיטה כמו איש חולה, בוהה.
מביט בשעון, כבר חמש בבוקר של יום חדש שאין לי שום כוח/רצון/אנרגיה/מוטיבציה להתחיל.
זה הפרק זמן הכי ארוך שלא דיברנו,הינה, הגמילה התחילה.
