יום הולדת לחבר קרוב משותף.
התחלה של תיאור של משהו טוב שמסתיר בתוכו מבוכה, התעמתות וכאב.
מחפש חניה, בתוכי קצת מקווה לא למצוא כדי לדחות את הקץ אבל מרפי יודע גם לעבוד הפוך הרי ברור שאני אמצא ועוד אחת קרובה.
מדומם את המנוע, רעש המחשבות שלי חזר והוא כלכך חזק שמתחילה לי בחילה, ראבק כמה שאני לא רוצה להיות פה.
הרי כולם יראו שהגענו בנפרד ויתחילו רחשים ושמועות ושאלות והיא תיהיה שם.
כרגע אני כלכך פגוע שהיא נכנסה ל- שיט ליסט שלי שבכנות, היא כבר לא מעניינת אותי, בניתי חומה בצורה, שמתי שומרים ונכון לעכשיו, הדרך ללב שלי חסומה.
מתקרב לדירה, רעש מתגבר של מוזיקה, דיבורים וצחוקים ככול שאני מתקרב.
אני משתהה עם היד שלי שכבר בתנוחת דפיקה על דלת ומחכה.
זוג שאני לא מכיר מפתיע אותי מאחורה:
"מה, אף אחד לא פותח לך, לא שומעים בפנים?
צלצלת בפעמון?"
אני מגמגם.."עוד לא...עוד לא".
זה היה כנראה הזרז הבלתי נמנע, זמזום קצר בפעמון והדלת נפתחת.
החבר היקר שלי פותח את הדלת,מסתכל עלי, מעביר את העניינים שלו לצד כאילו מחפש משהי, מחזיר את המבט אלי, החיוך שלו השתנה למבט דואג.
הזוג מאחורי עוקף אותי ומחבק אותו, ושר לו "היום יום הולדת" מבעד לחיבוק של שניהם הוא מסתכל עלי ושואל עם השפתיים בלי קול - "זה נגמר"?
אני מהנהן.
הוא מפנה אותם לכיוון הבר המאולתר, מתקרב אלי ומחבק אותי חזק "אחי, הכל טוב". אני מחבק חזק בחזרה "ברור אחי, מזל טוב, אוהב אותך אח יקר שלי".
משהי תופסת לו את היד, "בוא לעשות צ'ייסר איתי?" הוא מחייך אליה ואני מעודד אותו, "לך יא גנוב, יאללה יום הולדת."
אני צועד צעדים מדודים לכיוון המטבח, אומר שלום לוחץ ידיים ומחבק, בינתיים הכל מתנהל כשורה, אני מאמץ את הגישה שאומרת שכנראה הערב הזה הוא מה הייתי צריך.
מוריד בשלוק מנה של וויסקי, מוזג לי עוד אחת, הפכם כפולה ומתקדם לעבר המרפסת.
חבר טוב מזהה אותי ורץ אלי "הגעת" הוא מודיע, "ברור אחי יום הולדת, שאני אפספס"?
אנחנו יושבים וצוחקים, מעבירים קטעי נוסטלגיה על חוגג ואז היא ניגשת.
מוזר שלא ראיתי אותה בכלל.
"שלום" היא אומרת ומביטה בי נעמדת ממש מולי, אני לא קם מהכיסא ופתאום הלב דופק חזק זה הרגיש לי שכאילו המוזיקה נעצרה, המבטים מופנים אלי,כולם בציפייה דרוכה של מה אני אענה לה - "שלום", אני עונה בחזרה ובעצם, כולם בכלל בשלהם.
אני מנתק את המבט ממנה חוזר לשוחח עם החבר והיא עומדת שם, כאילו אין לה תסריט כתוב מה בשלב הבא.
אני דואג לצחוק ממה שהוא אומר, אולי אפילו בהגזמה ומתעלם ממנה לחלוטין.
היא מסתובבת ללכת, עושה צעד, מסתובבת בחזרה אלי כמי שרוצה להגיד משהו.
האמת, אני מת לשמוע מה יש לאפסה הקטנה הזאת להגיד, האם היא תלך על הקו הבאנלי של התנצלות או שהיא תשלוף משהו מתוחכם שפותח נתיב כמו " אנחנו צריכים לדבר" כך או אחרת, אני בנוי כבר ליירט, היא מחוקה ולמילים כרגע אין משמעות מבחינתי.
אני אף פעם לא הייתי מהטיפוסים שצריכה "סגירה" פשוט מתקדם הלאה, או לפחות מנסה.
היא מסתכלת אלי, אני מסתכל עליה במבט של גועל, היא קפואה במקום, הפה שלה רועד, מסתובבת והולכת לחבורה שאיתה הגיעה.
בסוף הערב, החבר החוגג שתוי, שיכור לגמרי.
אני סחי מידי, נפרד ממי שנשאר והולך, מדלג מאליה לגמרי.
יורד לרחוב, מביט למעלה למרפסת והיא שם, מסתכלת עלי.
אני נכנס לאוטו, נוסע ומנסה להתרגל לזה שהכיסא שלידי ריק ושאולי היא הערב תחזור עם משהו אחר.