כבר הרבה זמן ששמתי עין על משהי מהעבודה.
מנהלת פרויקטים, רהוטה, יפה, מתוקתקת, חזה גדול, תחת עסיסי.
בוחרת את הקליקה שלה בקפידה, אני לא חלק מהם כי אנחנו עובדים באזורים מנוגדים.
נתבקשתי להגיע לישיבת אפיון, חדר ישיבות מלא, כבר התחילו להציג.
שיח ער שיוצר וויכוח על מועדים ויכולות המוצר, המכירות נגד הפיתוח, כרגיל.
היא נכנסת, מחפשת איפה להתיישב, קלטה אותי מאחורה, חיוך קטן, מתיישבת לידי.
ריח חזק של שמפו מעיר את החושים שלי.
"מה הפסדתי" היא שואלת:
לוחשת לי באוזן ואני נדלק, משום דבר.
מתקרב לאוזן שלה, נושם אותה, מדמיין שלק קטן לא היה מזיק עכשיו, לוחש לה בציניות:
"המכירות מבטיחים ללקוח יותר פיצרים משהפיתוח יכול לעמוד בזה, כולם מאשימים את כולם שהעסקה תתבטל, אני ואת כאן כדי לוודא ששום דבר מזה לא חוזר אלינו או נדבק בנו בשום צורה, קפיש?"
היא מחייכת, מסתכלת עלי כאילו זאת פעם ראשונה שהיא באמת רואה אותי מהנהנת.
אני עושה את עצמי מאזין לדיון וכל מה שאני חושב עליו זה איך אני יכול להמשיך את השיחה איתה.
היא פותחת את המחשב שלה ומתחילה לעבוד.
הדיון מסתיים וכל אחד חוזר למקומו פשוט התפצלנו בלי להגיד כלום.
כמה שבועות אחרי היא עוברת מול המשרד שלי, לוקחת צעד אחורה ואומרת:
"אז כאן אתה מתחבא" צוחקת...
"ראית מה זה, את היחידה שמצאה אותי, כבר שלוש שנים שלא ראיתי כאן נפש חיה, הלכת לאיבוד? האזור הזה לא נמצא אפילו בתוכניות המקוריות של הבניין".
היא צוחקת בקול...
אני נעמד ומתחיל למתקרב אליה, בדוק שהיא הרגע בחנה אותי.
"אז מה הולך"?
אנחנו נעמדים קרוב, מדברים ומסתכלים בעיניים.
פאק כמה שהייתי רוצה להשכיב אותה על השולחן ולזיין אותה בדוגי, לנשק אותה תוך כדי שהיא גונחת...
אנחנו מסיימים את השיחה והיא הולכת לדרכה.
קיבינימט כמה מתח מיני יש בינינו.
בערב היא רואה שאני מחובר, שולחת לי הודעה "גם את עובד בשעה כזאת"?
"כן, מקווה לקבל את העובד המצטיין לשנת..."
היא כותבת שהיא צוחקת בקול.
מה לכתוב עכשיו?
