הגעתי באיחור מסיבי למשרדים, רצתי למעלית שבחניון, נכנס, לוחץ לקומת הלובי.
המעלית זזה, לאט, כבר מסמנים לי שאני אמור להצטרף לשיחה שנקבעה, אין קליטה.
עולה קומה והמעלית נעצרת, איף.....איזה באסה.
המעלית נפתחת, חושפת את דמותה.
"בוקר אור לך".
"בוקר מרנין גם לך".
"אתה לא מאחר לפגישה"?
"אם משהי הייתה עולה ברגל הייתי מגיע מהר יותר" אני קורץ לה.
היא מחייכת ומשתתקת.
"תגיד, עכשיו ש**** עזב, מי אחראי על התקציב של המוצר ****"
אני מסתכל אליה, עושה פרצוף תמים - "אני".
"יאאא תקשיב אני חייב פגישה דחופה, אני קובעת לנו לפי פניות היומנים"
"ברור" אני עונה.
תוך שעתיים אני רואה זימון להיום, משעה שבע עד שמונה - בערב.
שולח לה הודעה בפרטי "מה קרה, שבת תפוסה לך"? אמרתי זמינות לפי שעות העבודה, של ידראל לא של הונדורס".
שולחת לי סמיילי.
שבע בערב מגיע, היא מתייצבת בזמן " אפשר להכנס".
"ברור, אנחנו היחידים בבניין, מי עוד יכנס בשבע בערב" אני עונה בציניות.
היא מחייכת, פותחת מחשב, מחברת אותו למסך הענק שעל הקיר, מציגה תחת מהממם וחצוץ וברקע מוצגת טבלת אקסל.
אני מסתכל על הטבלה מהר מאוד מזהה טעויות בחישובים שלה, ניסיון להציג נתונים בצורה שבאמת מצריך עוד תקציב רק שהנוסחאות שלה לא נכונות...
אני לוקח שליטה על הטבלה ומסדר מחדש את המספרים, הנוסחאות והמועדים.
היא שותקת ומחייכת, מקבלת את האמת המרה ששנינו מכירים בה.
"אז אני מבינה שעשית את זה כבר"
"פעם או פעמיים... היום".
"טוב זה לקח עשרים דקות, אפשר לקחת בחזרה את הזמן שנשאר"? אני שואל אבל מת להכניס לה את היד לתוך הירכיים העסיסיות שלה.
היא מחייכת, חיוך קצת שונה, נבוך.
מקפלת את המחשב שלה, קצת גוררת את עצמה.
אני מזהה את זה, מחפש מה לשאול אותה בלי לצאת מהגבולות שעדיין מתקיימים בינינו.
מצאתי -"תגידי, איך הולך לך בתפקיד?"
היא מסתכלת עלי -"קשוח" עונה.
שנינו תקועים, לא יודעים מה לעשות עכשיו.
"טוב, יאלה אני זזה, תודה על הכל, שיחקת אותה תותח."
"ביי, תבואי בכל יום - דגש על היום"
היא צוחקת, הצחוק שלה סקסי, ספק צרוד ספק.. לא.
מה עכשיו?