אף פעם לא הבנתי אנשים שטענו בפני שהם כואבים מגעגוע.
תמיד זה היה לי מוזר, כמה אדם יכול להתגעגע לאחר וברמה כזאת שזה יכאב לו?
בשבועיים האחרונים הרגשתי את זה כפול ובחזקה:
הריחוק מהשגרה הכה חשובה שלנו שכוללת את היכולת לתקשר, סתם ככה מתי שרוצים ובעיקר שנוהגים על פי הפרוטוקול.
המפגשים המטורפים שלנו שכל פעם נדמה שאנחנו הולכים עוד צעד רחוק יותר, ביחד.
שוכבת על הגב, הרגליים והידיים קשורים, כל אחד מהגפיים קשור לרגל אחרת של המיטה.
הרצועה על הצוואר שלך, העיניים שלך מכוסות ואת כולך נתונה לשליטתי.
את משומנת בשמן שאני אוהב, בוהקת, הגוף שלך ממתין לכאב שרק מנסה להבין מהיכן הוא יגיע הפעם.
התחת פתוח כמו הכוס, ממתין לחדירה האלימה שלי וכולך בכוננות ספיגה, מחכה שאזיין לך את הצורה.
המחשבה הזאת יצרה לי געגוע לריח שלך, לטעם ולהבעות הפנים שאני כלכך מחכה להן.
הגעגוע התחיל להכאיב לי לפני כמה ימים.
זה התבטא בחוסר נוחות בהתחלה ועבר לחולשה כללית, כאילו שואב ממני אנרגיות.
חוסר הנוחות התחלפה בכאב, כאב לי לחשוב עלייך, עלינו, פשוט כאב ואז הבנתי על מה כולם מדברים.