השתנתי מאוד, הצבתי סטנדרטים גבוהים מידי וזה נראה שקשה מאוד לעמוד בהם, אני דורש יותר משביקשתי בעבר.
התחלתי לשים לב לצורך שלי למידע.
ללמוד על האחר, לשאול שאלות עומק, לדלות מידע, לקבל את התמונה המלאה לתת לצד השני ביטוי ומקום.
התחלתי לשים לב שפחות ופחות שואלים אותי, פחות הדדי, פחות מקום בשבילי, פחות ביטוי.
שמתי לב לזה פתאום, זה כמו פתאום להתחיל לשמוע בכל שיר את הבס, הוא שם, מעשיר את המנגינה אבל ברקע, מאחורה, דומיננטי בדרכו השקטה.
המצב החריף, החברים כבר לא מעניינים ואני מוצא שכמעט אף אחד לא מספיק טוב, קשה לספק אותי.
כשבגדו בי וזה נודע לי, הלכתי הכי רחוק לקבל כל פיסת מידע, איפה, באיזה חדר, שעה, זוית השמש וכיוון הרוח, התחושה, הטעם המחשבה שהולידה את זה והטריגר.
אני אוהב לדעת, הכל.
אני אוהב להרגיש כמו כולם אני מניח שגם בי מתעניינים, אוהב לספר, לפרוק ולשתף.
אנוכיות? מצידי, מצידם? חוסר עניין או קשב? אז למה אנחנו נפגשים? על מה אנחנו בעצם מדברים, עלייך? על המצב?
איפה אני?