הסיפור שלי עם ה7.10 מתחיל דווקא מהמהפכה המשפטית:
התפיסה היא שישנם חיילי מילואים שאיבדו אמון בממשלה ולא מאמין שההחלטות שמתקבלות עבורם לביצוע, מגיעות מאותן העקרונות ומסט הערכים שלהם והתחלנו לראות אנשים שמסרבים להמשיך להתנדב.
ב6.10 יצאנו למסיבת בדסמ, שתינו חגגנו וחזרנו בסביבות חמש, מקלחת ולמיטה.
כשעה וחצי אחרי, התחיל הבלגן, חצי שיכור נכנסתי לממד, פותח טלוויזיה ומנסה לאסוף מידע, אני ואשר המדינה.
אחרי עשרים דקות, ניר דבורי התחיל לתאר לנו את מה שכבר ידענו אבל לא קיבלנו מידע על הפיסות החסרות.
שבבי מידע מתחילים להגיע כחלוף השעות ומימדי האסון מתגלים.
אני צופה בטלוויזיה, בשוק, מסתכל על דני קושמרו שמנסה להרגיע נידונה למוות בשידור חי ואני לראשונה בחיי, בשוק, קפאתי.
יום אחרי תמיר סטיינמן מדווח שהצבא לא מגיע למספר מוקדים עדיין, אני בתפיסה שלי מבין שהצבא כנראה גם לא יגיע בגלל ההפיכה המשפטית ואני מחליט לעשות מעשה.
(גילוי נאות, אני לא בעל הכשרה קרבית, בכלל,
שירתתי כ "תומך לחימה").
אני פותח תיק עם לוגו החברה, מכניס כמה תחתונים וגופיות, נושק ליושבי הבית (שבכלל היו בזום) ויוצא דרומה.
בדרך אני עושה שיחות לכמה "אחים לנשק" ומקבל נ.צ - שטח כינוס.
בדרך לשם הכביש ריק, אני מצלצל למספר חברים ולנשלטת, לא נפרד חלילה אבל גם לא בטוח שאחזור.
באחד הצמתים, רמזור אדום, אני ראשון ברמזור, שתי סונומות נוסעות נגד התנועה, פורקות בצומות יורים על שתי דמויות במדרכה שלידי, הם נופלים, דם והינה ההכרות הראשונה שלי עם המונח "גופות", הרמזור מתחלף ולירוק ואני נוסע.
מגיע לשטח כינוס רק כדי לגלות שהם מדלגים צומת אחת אחורה, אני אחריהם.
מגיע לעמדת ההתחיילות:
"שלום הגעתי להתנדב ללחימה".
בחור קריח מסתכל עלי ומחייך "אם אתה לוחם, לך ליחידת המילואים שלך".
אני עובר אותו וניגש למפקד שם, סגן אלוף:
"שלום שמי xxxx ואני בכושר שיא, תכניס אותי פנימה ללחימה".
הבחור מסתכל עלי, "זה לא עובד ככה, מה אתה חושב שאנחנו מחלקים פה נשקים ושולחים אנשים להלחם".
"ראיתי בחדשות שהצבא לא מגיע, אם חסרים לך חיילים אני יכול להכנס ולהלחם".
"זאת לא המטרה של ההתארגנות כאן, לך להרשם אצל הבחור הקריח.
מתחייל כמתנדב, האדמה רועדת מהפצצות חיל האוויר ותותחנים ואני מסיים את הקפה.
טנדרים של טיוטות מנוקבות מגיעות לשטח.
הטנדרים מזוודים לגמרי, מפחיד אותי.
קוראים לי, כולם במעגל, משהו עם דרגות של סגן אלוף מודה לנו שהגענו ומסביר לנו את המשימה:
"חילוץ אזרחים מהעוטף, לכל נקודה אחרת בארץ".
מתארגנת דבוקה של 10 ג'יפים אזרחיים, לא ממוגנים, לחלקם יש נשק ולאחרים כמוני, חולצה של פלש גורדון אדומה.
מתחילים בנסיעה לעוטף, בצומת הכניסה עוצר אותנו כוח " השטח חם, אין כניסה", במקביל, 200 מטר מאיתנו פיצוץ של מטען, ההדף דוחף אותי קדימה, חשבתי שנפלה לי שן, הכל בסדר.
האישור מגיע, אנחנו נכנסים, כבר ערב.
התחושה הראשונית היא no man land, ריח חריף של ריקבון, גופות פזורות על הכביש עשן שריפה עוטף את העוטף, יש לי בחילה.
אנחנו נבלמים על ידי כוח של צה"ל.
בחור צעיר, חסון, מסביר לי בטון תקיף שעוד מתנהלת לחימה, ואין כניסה לאזרחים.
אני מסביר לו את המשימה שלי ומסיים ב "אנחנו נחושים להציל את המשפחות".
הוא מסתכל עלי, שותק לשניה, הקול שלו הופך לרך:
"נשמה שלי, תקשיב, בחלק מהישובים עוד מתנהלת לחימה, אנחנו מזכים אותם ומוציאים בעצמנו את התושבים, רק צה"ל עם כלים ממוגנים יבצע את החילוץ הזה.
הוא טופח לי על השכם, אח יקר, תסתובב בחזרה לשטח הכינוס.
השיחה הזאת הדהדה לי בראש בנסיעה חזור לשטח.
"חברים תודה שהגעתם, אנחנו מסיימים להיום".
הבוקר עולה, משימות חדשות - הספקת ציוד לחיילים, מעמיסים את הג'יפים, נוסעים.
הפעם חצינו את ישובי העוטף, מימדי האסון נגלו לי אבל בתוך כל הטירוף היה לי רגע אחד של בהירות:
מצד שמאל לרעים ישנו שטח חקלאי עצום.
ארבע אוגדות פרסו את הכלים שלהם שם, מרבדים של כלים ופה לראשונה הבנתי- הצבא כאן.
חולפים על פני הנובה, זוועה, ממשיכים בנסיעה וכבר מחשיך מגיעים לשטח ומוצאים את הגדוד מלואים.
אין להם כמעט כלום, אני מסדר את החיילים בשורה ומוריד להם את הציוד:
גנרטור, דלק, ציוד מיגון, אוכל חם ומים, הרבה מאוד מים.
ניגש אלי המג"ד ושואל "מי אתם?"
- "אנחנו מתנדבים של xxxx והגענו לספק לכם ציוד".
"מתנדבים"?
"עזבתם הכל ובאתם לספק לנו את הציוד? מתנדבים?"
הוא דומע וגם אני.
"בוא" הוא אומר לי, אני חייב לתעד את הרגע הזה.
כל החיילים מתקבצים, מתחבקים מצטלמים.
הדרך חזרה הייתה מתוחה מאוד, ירי על הציר, הרגשנו אותו טוב טוב.
הגענו חזרה לשטח הכינוס, יורדים מהג'יפים, מתחבקים ובוכים אבל מעודדים, צה"ל נוכח.
מהנקודה הזאת ועד ללפני מספר חודשים שלחתי את המשפחה שלי לחול ונשארתי כאן להתנדב:
גני התערוכה - הכנת ציוד לחיילים.
ישובי העוטף - הכנת חממות לשתילה של אננס, פלפלים.
קטיף של:
כרובית, כרוב,שומר, פלפלים ממגוון סוגים, לימונים, תחזוקה של מטעים שונים.
תרמתי לחלק מהאנשים ציוד אישי שלי להרמת המורל ובעיקר, ניסיתי לעשות מה שיכולתי עם המעט שיש לי.
השנה הזאת לימדה אותי הרבה על סולידריות, נתינה וקושי אמיתי.
התנדבתי לצד האנשים הכי טובים בחברה הישראלית, הכי טובים שיש ושירתנו מטרה נעלה - שיקום החקלאות והמורל בישראל.
אני לא יכול להגיד שבזכותי המקררים של כולם מלאים בתוצרת אבל אני בהחלט יכול להגיד שעשיתי כל שביכולתי להיות חלק מהפיתרון.