כל הבלה בלה של הבפנים

ציפור אחת קטנה התעקבה מאחור

כבר נהיה קר

האדמה קפאה אט אט

עפה, חיפשה מזון וחום

ולא מצאה

התחילו הגשמים

הציפור כבר עייפה ועדיין מחפשת

להגיע השלג

הציפור כבר מותשת לגמרי ורעבה

מתעופפת לגבעת שלג קטנה

מוותרת ונחה על הקפור

"זה הסוף" היא חושבת

מגיעה פרה ומחרבנת בדיוק על הציפור

נעים וחמים

הציפור מפשירה

מתעטפת בחום הטרי 

מורחת אותו על נוצותיה

מתחדשת האנרגיה שאותה היא סופגת מהחום

 ושרה בקול רם

שמע אותה שועל וניגש

"בואי ציפור אני אעזור לך לצאת מהחרא"

"למה לי לצאת? נעים לי כאן"

" אבל יש יותר טוב בחוץ

בואי אני אקח אותך למקום חמים ונקי יותר יש לי גם אוכל בשבילך"

איפשרה הציפור לשועל לתת לה לצאת מהגוש המתקשה לאט

והוא כמובן טרף אותה

שלוש מסקנות למשל למי שלא מכיר

לא כל מי שמחרבן עלייך בא לעשות לך רע

לא כל מי שמציע להוציא אותך מהחרא בא לעשות לך טוב ולעזור

אם את כבר בחרא.... אז תשתקי!

לפעמים אני ציפור קצת מטומטמת

"קר לי לראות אותך" 

אני לא אוהבת את המשפט הזה 

המח המרצה המטומטם שלי מיד לוחש לי לשים על עצמי סוודר או משהו ולסבול מהחום רק כדי שלא יהיה לכם קר 

אני לא אומרת שחם לי לראות אתכם 

תנו להנות מבוקר נדיר של חורף

הצד הטבעי שלי של החזקה 

תמיד הייתי 

מגיל כל כך קטן שרק אחרים יכולים לספר לי על אז 

כשהייתי מנחמת את המבוגרים ממני 

החזקה 

המרגיעה 

הלא נשברת 

גם כשזה מדובר בי אחזק את האחרים במילים ובמגע 

אחסום את המילים הקשות והאגרופים ואלטף בתשובה 

ברור שמשתפת גם ברגעים הקשים 

חברים וסובבים 

אבל מיד אחרי המילים יצוץ הצד האמיתי האופטימי והחזק 

"כל זה אבל..." 

" זו תקופה יעבור לי..."

את אותן שיחות עידוד שאני מאמינה בכל המילים שאני אומרת אייסם גם על עצמי 

החברה הכי טובה של עצמי 

וככה צריך להיות  

ואז מגיע האבל הגדול 

איכשהו פגעת לי בול בכל כל הנקודות הכי הכי 

ונשברתי 

ובכיתי 

ורציתי לקלף את עור הפנים כדי להגיע לשכבה מתחת רק כדי למשש את הנקודות האלה בראש שבערו מכל הלחץ 

 והייתי לרגע או שניים החלשה  

באמת שלא התכוונתי 

מיותר 

ולא שייך למה רציתי להיות כאן

דרמטי ונדוש ומשעמם 

סליחה

זה התחיל בסוף

השקט

לפניו היו עננים וסערה

רעמים שהרעידו את האדמה תחת כפות רגליי החשופות

ניפצו זכוכיות

הטילו אותן תחת ברכיי

יחלתי לדקירה החותכת

לארגמן שיזרום תחתי

מפקס מושיע 

מתנה שאגיש באצבעות רועדות

תקווה כמוסה שבכך אחליף 

את קרקושי הדוקרנים הצובטים וחורטים

על קצוות מוחי

מערבלים דוחפים את הדפנות 

רגע לפני ההתפרצות

השיכחה העיוורון

הגיע משב הנחת

מביא איתו חוסר תחושה

קו ישר על המוניטור

צפצוף קבוע 

מעיד על בקושי חיים

עירפול אפור נעים

משאיר אותי חציי כאן וחציי שם

גוף נימול גורר רגל אחת אחרי השנייה

מלבד קצות אצבעות קפואות

חומת מגן עליה אלפי חיילים

מונעים מכל פולש להיכנס 

ומכל רגש עקשן לצאת

מגני המגדל

בראשו אעמוד ואשקיף

ללא דעה או עניין על הנעשה תחתיי

לבדי מוגנת כנגד רוח הפרצים

ולא בטוחה אם אי פעם אגיד לכוחות לסגת

הייתי המשכיות הזרוע המחזיקה בי בחוזקה

מייצבת אותי במקומי

מכוונת אותי לצעד הבא 

שלא אמעד או אתעופף לאין 

הייתי דומם שליו, מחשבה חולפת

 השקית החונקת

החגורה המושטת

הכף המפיקה צלצול מסעיר

הייתי פני מים חלקים סופגים את הצבע

סיבה לקיום ולעונג

חיוך רחב המרומז במילים

אף אציץ מאחורי הווילון ואראה 

הייתי חימר ביד מלטפת בלי רחמים

מזמזמת בחיבה

בונה מעצבת

מחליקה קצוות מחודדים

הייתי היינו 

עד שקו ההפרדה התמוסס 

נמס

הטשטש

והחוויר

עד 

שהיינו 

הייתי

כאב

דורש להיות מורגש

בקול צעקה מרים את ראשו

פוצח בנאום ארוך ומייסר

מקניט מקטין כל תחושה אחרת

ברגע האמת החזק והשולט 

משלב עצמו בכריות 

מותח טייל 

מהדק עצמו בעזרתו

סביב עצמות שוקיים

מפרקי ירך

סרעפת

לב וריאות 

מונע נשימה 

מחליש קול צעקה

חונק כל מחשבה מלבדו

אדון זמני לשאול ולנפש

מזמין את חבריו לסעודה

פחד בדידות ואשליה של תקווה

מרוממת מרסקת

משאירה צלקות

נשענים על מעקות

מוחי צופים בחגיגה

להקת טורפים

מחכה למנה עיקרית

אשכב לי בשקט על השולחן

אתן להם לגרוף את מנתם המוצדקת

ארגיש כל פיסת התענגות על גפיי העייפים

במשאלה שלא תסתיים המוסיקה

שלא יארזו ויתפנו למחוזות אחרים

או אז לא ארגיש דבר עוד

דם

דמי

דמייה

דומיה

דממה

חורשת את הארץ

נמשכת ונמתחת

כמו ענק הפיהוקים

חושף לשון וושת

מרטיט את הלוע

מוסת את הלסת

ונם

בחלום לא חלום 

עץ גבוהה

וילון ביני לבין הרעש 

בודד ללא ה מ

חי ומזמזם ממעבר

המולה צבועה בצבעי הקשת

מכריחה לקחת מעלי העץ 

ליצוק פקקי אוזניים

מחסום מפני הרעש הדומם

אצתנף בגומחה קטנה 

אחנוק את חושיי ואשאר 

ללא תנועה

עד שיתנופף הדגל הלבן

בראשית לא הכרנו ,היינו אנחנו לתקופה ארוכה 

אנחנו לא יודעים מי זאת. יש לה תחושה עוטפת כמו לשכב במיטה אחרי יום ארוך. בהתחלה צמרמורת קלה עד שאנחנו נכנעים לחיבוק.

לפעמים יש לנו טעם מוזר. בין המוכר לזר. כזה שלא תמיד מצליחים למקם בדקות, שעות, ימים הראשונים. מין טעם נרכש כזה.

בראשיתנו, לא הרגשנו על הלשון את השוני. הרי לנו הטעם של עצמנו. איך יכולנו למקם את עצמנו במקום אחר ולמחוק מזיכרוננו את הטעם איתו נולדנו?

במרוצת הזמן הכרנו בטעם הזה השונה מעט, מין ישות חדשה פרחה בתוכנו, חולקת איתנו מוח ועצבים, משתלבת בנימים וסביב עמוד השדרה עד ללב

לב פועם, פגום, משדר על תדר אחר.לפעמים קשה לשמוע ופעמים הוא כל כך מפולפל ומשוגע עד שהוא גונב את ההצגה. מי יסיים המום ומי יצחק בכל גדול וימחה כפיים? אנחנו לא יודעים ולא כל כך אכפת לנו. הלב שלנו הוא שלנו ודלתו פתוחה ללא סיסמה או כלי פריצה שרק ישאירו צלקות 

קצב אחר, איטי יותר מאין סלו מושיין של העולם, אולי אנחנו חיים חמש דקות אחר כולם 

תום דבר נגיע לאותה הנקודה, לאותו הנוף, לקצה הצוק, לעמק ומעמקי בגונגל איפה שהנשימה קלה יותר והחושך מתקבל בברכה, בין השדונים לפיות וציפורי השיר, שרות בהרמוניה סיפורים ועוד סיפורים עד שגבולות המציאות והדמיון מיטשטשים 

זהירות! הרגליים עשויות להסתבך זו בזו. מוצאים עצמנו בטחב זוחלים, מגששים אחר ענף לאחוז בו ולמשוך, למעלה, על גבי עץ הצדק, להילחם למען המטרה גם ללא רשותנו. להבה שנדלקה בתוכנו שלא ניתן לכבות, דוחפת במעלה הפסגה, השמיים שמחכים למעלה ומבטיחים קרירות מרעננת, מחייה.

בקצוות בקצוות. ידיים אוחזות בכוח מחבקות, מרגישות, בוחנות. שולחות לחישות שהבדידות כבר לא קיימת והלבד הוא משפחה. 

אנו יונקים זאת בשמחה. חוזרים יחפים, רגליים מרגישות את האדמה, שואבות את האנרגיה בזמן שהראש בעננים, גבוהה כמו שכל רקדנית יודעת, בגב זקוף וכל עוד המוסיקה נשמעת אנחנו לא נפסיק לרקוד. 

מותחים את הגבולות, ממלאים את החלל, אף אחד לא יכול להתקרב, נאבדים בין הנוסטלגיה לעתיד עד שמזכירים לעצמנו לחיות את עכשיו, לא לאבד את הרגע מחפשים, להיות טובים יותר, להבין. מחפשים את השקט, במצולות, איפה שרק נשמתנו נשמעת, בעולם שכולו טורקיז עמוק, נמצאת לה הישות.

 מחברת בין האני, והאני רוצה. מעבירה גלים גלים של התרגשות שגולשים בגוף בכל פעימה, מאין קצב פנימי עד שלא ניתן להפריד בינינו לבין הישות

עד שכולנו זורמים 

 דרך המנהרה

 אוחזים ידיים 

בעיניים פקוחות.

ציפורים

הן בוקעות לי בבסיס הלוע

פורשות את כנפיהן הגוזליות

ומנסות לעוף

טועות בקריאת המפה הגבשושית

שורטות את דרכן עוד פנימה

מנקרות במקוריהן את הגרון 

נקודות נקודות 

מרטשות

פוצעות

בנסיונן להגיע אל החופש

קלועות לא כאן ולא שם

בלון שהתרוקן בחצי מתכולתו

אינו יכול להרחיק אל השמיים אך מנצל כל טיפת אנרגיה כדי להרחיק עצמו מהאדמה

ציפורים

רוקמות ביניהן מלודיקה נושנה

חדשה לגמרי לאוזניי

אחרוק את שיניי

אגלגל את הלשון פנימה

אמחץ אותו ואצמידו אל החך

סוגרים ומנעולים נגד הלהקה הרוצה לפרוץ את הכבלים אל ההו כל כך נחוץ להן שמחכה ממעבר

נדמה המנגינה

רפרפו הכנפיים פעמים אחרונות

נקרו המקורים עוד פעם או שתיים

אולי עוד אשמע את הלקה חוזרת לנגן באחד הימים

לרוב אני כמו מתחת למים

השמיעה מאובקת

חוש הריח חסום

הראייה מטשטשת

הטעם עמום

התחושה כמעט אינה מורגשת

הדופק איטי ...בום...גמגום

פעימה מכריחה פעימה הבאה לבוא אחריה

אני צריכה הכל באנרגיות גבוהות

ווליום עד הקו האדום

מניע את האיברים לכל עבר

אנרגיות שמשאירות אותי ערה עד השעות הקטנות של הלילה והגדולות של הבוקר

כשכולם ישנים ומרגיש כאילו העולם רק שלי

שיצעקו לעברי כדי שאשמע

ידליקו אש ועשן כדי שאראה ואריח

יוסיפו כמויות של מלח ותבלינים כדי שאטעם

והמגע

מרפרף 

בקושי שם

אולי לא היה 

רק בדמיוני

שיאחזו בכח

שאדע בוודאות שהיית 

שיהיו סימנים לנוכחות

שאגיע לגבהים שיעלו את הדופק 

שאשמע וארגיש אותו הולם בכל הגוף

סופות ברקים ובלאגן

שהרוח תשתולל סביבי

בוראת צחוק רם

 מתגלגל עם הרעם

שלא אצטרך לנחש את הטעם

שאדע לשייך צליל למציאות

שאדע שייכות

ואבין שאני יכולה לצאת מתחת למים

ולנשום