כל הבלה בלה של הבפנים

שאלת: הרגשת פעם איך מנסים לקרצף לך את הגב עם סקוץ' לניקוי כלים?

כן, קוראים לזה אשמה.

דמעותי לא יוקדשו לדברים הרעים המגיעים לעיתים לחיי

הן ירדו על אובדן הדברים הטובים שנעלמים מהם

הוא אומר שאני אחת ויחידה, 

בעיקר כשאני מפשלת בתגובות ולמידה. 

יצור קצת מוזר,

ניתן לומר חייזר,

עם משושים ועיניים מלוכסנות, 

יש שבע וכמה ידיים לפחות, 

צלים שהולכים לכל כיוון שאומר,  

שדים שלומדים מה אסור ומה מותר.

קול אחד שיודע יש עוד דרך לעבור, 

להכיל עבר להסתכל לאחור, 

אני צועקת, אני לא רוצה שתעזור! 

אני רוצה רק רגע להיות ולחזור.

מעולם לא שתקת,

מעולם לא שיתקת.

קראת לי.

להגיע, לחזור 

להתמודד, ולשבור.

לתת לי כנפיים, 

להחזיק ידיים. 

ללחוש באוזני,

לקבל את פני.

מחכה לרגע, להזדמנות, 

לשנות צורה להתרגשות. 

להכות בעצמותיי בברזל מלובן,

לשרוף לב, להקריב קורבן.

להתענג על הסבל כמאהב,

להתחבר לעצמי דרך כאב.

לחבק, להצמיד, לכבוש, לברר, 

פחד הוא לא אוייב הוא חבר.

תמיד התנחמתי בידיעה שמסירה ממני את האחיות למגרעותיי היותר עמוקות. 

לפי הפתגמים למשל "אנשים לא משתנים", ניתן להשתפר אך לא לשנות, לשבור דפוסים אך לא למחוק את המניעים לאותו הדפוס שנוצר, לתקן ולשנן תגובות בריאות יותר, אך המקוריות עדיין בראשינו. 

כמן הידיעה שבראותי את מאגר הגנים ממנו נוצרתי, לטוב ולפחות, לא היה לי סיכוי לצאת אחרת, אני מי שאני בזכות ומשום ולעד אשאר כזו. 

יש בזה משום ההקלה, מסע אכזרי שמורד מכתפיי, לכן לפעמים ניתן לסלוח לעצמנו.

אני לעולם לא אבין, לא שופטת כמובן, לא בנעליהן או בראשן, אך קטונתי. 

מה אותם נחשי צפע ארסיים עושים בתוך מוחן עד שהן מוכנות לרמוס אישה אחרת בדרך אל אושרן. 

אולי משום שנפגעו מנשים בעבר, אך האין כולנו? 

כשם שילד מוכה הופך לאלים, קורבן לפושע, כך גם כאן? 

היתכן שמעגל השנאה הקדום, לא ירדם לעולם? מלחמות סמויות וגלויות, חוסר נכונות לתקשר על מנת להגיע להבנה הדדית, הסכמי שלום חתומות להשבת השלווה והתאחדות. 

רק המעגל העדין בחוזקתו, לא קנאי, מברך אישה לאישה בשיגשוגה הקפתי את עצמי, בחרתי בפינצטה אחת, אחת ללבבות חסרות מורא, זאת למרות שנפגעו מאחיותיהן ליותר מפעם. 

ומאידך הגברים, חברים שבנות זוגם נאותו לראות את הקשר כפי שהוא, להביט עין בעין, לתת את ברכתן לחברויות ארוכות שנים, זכיתי. 

כך מדי פעם, כשהאנושות והנשיות מערערות את אמונתי ביכולת של אדם לראות מעבר לנוסחת העצמיות והאנוכיות, אחזור למעגל אותו בניתי בקפידה ואחזיר את האמונה, כך שחלילה לא אפול למסכת העינויים המתמשכת ואף מדבקת את אחיותיי.

דווקא שסוףסוף עשיתי בלב שלם, שלחתי, שיחררתי, נתתי לכל השבילים שניתבו לעתיד לוט בערפל מסויים להתפוגג, דווקא אז. 

איכשהו זה פחות כואב, זה כמעט משעשע, עד לבעבוע של בועות צחוק וחוסר אמונה. 

למרות שזו ממש לא הפתעה, הדרך חסומה, לגמרי בלי סיבה, כיוון שלא התכוונתי ללכת בה. 

נו טוב, יצירי דמיונות לעיתים מעוררים שדי פחד מתנומתם, דוחפים לפעולות חשוכות הגיון, מההתחלה הבנתי, די סמכתי ולמדתי בדרך הקשה, כמו תמיד, הלוואי שאחרים היו רואים את הדרך כמוני.

ברגעים שהמציאות מגיחה מבין קשתות בענן וענני אגדות ורדרדים. 

לעיתים היא קוסמת, בהירה, מעלה חיוך ומבקשת ברכה. 

בצליל של בועות סבון מתנפצות, חלקן עפות, נוחתות על עלי דשא מנוקדים, יושבות, משקפות צל אוהבים. 

דורשת את תשומת ליבי, מכריחה אותי להישאר, לא לשקוע לעולם משלי. 

לעיתים זה קשה יותר מכל דבר אחר, להבין שלא המילים שלך מכתיבות את הסיפור, את מה שהיה כה צלול וברור. 

מחבר ביניהם רק שיר עורבנים, תודה שחיכיתם, אלה שמבינים, מבינים.

הצתמקתי, לכדור קטן לח ודוקרני, 

הפניתי את קוצי שלי אלי, יכלאו את האני, 

יטבלו בלחות, ימרחו על עפעפיים ישנים, 

יחדרו בין צלעות, נים לא נים. 

מחשבותיי שבויות עד שיגעון, 

מתחננות שיגיע אור ראשון, 

משום מקוות תהיה בו הקלה, 

תקוות שווא משמש להכלה. 

היא מטפלת בצימוקים אחרים, 

כאלה שניתן, שקרובים וזקוקים, 

אשאר בצל אם כך לעוד רגע,

אקשיב, אעלם, אתמזג עם הטבע.

אני מרגישה אותו מתחיל לי בטבור, 

אני לא יודעת איך בכלל אני מרגישה אותו, 

זה לא כואב, זה בקושי מורגש,

חסר טמפרטורה,

פשוט קיים או נעלם.

הוא שואב אותי לתוכי,

טוחן עצמות לאבק, 

מגרד סחוסים בפומפיה, 

מועך שומנים,

מקלף עור וגידים 

בולע בלי ללעוס, 

בלי שיניים, 

רק בכח הלחיים, 

אני צופה בעצמי נעלמת לאין, 

עד שגם העיניים מצטרפות, 

אישונים, שפתיים גבות, 

הכל נכחד בכדי להיברא אחרת, 

ואיכשהו נשארות הנשימות.