כל הבלה בלה של הבפנים

כשהשמש בוהקת מדי בעיניה הסגורות, תקבל רשות מיוחדת לפקוח אותן אל האפלה.

תמיד התנחמתי בידע שרירותי שמגיע מבחינה מודעת על מנת לספק מקור לתשובות על משמעות חיינו.

למשל הידיעה אשר נבחרה על ידי באופן מודע לחלוטין, שאין שום ישות מבורכת שיושבת שמתעניינת בחיי הפרטיים, מושכת בחוטים, מקבעת מהלכים. 

למשל הידיעה שחיי אינו מבוא לחיים אחרים, חיי הם מתנה ועלי לקבל אותם כפי שהם בהודיה

למשל הידיעה שישנם כוחות טבע גדולים ממני, שפה מורכבת, מנוחשת נרקמת, יחסי תן וקח שאוכל לסמוך עליהם תמיד. 

אז לקחתי, והייתי נותנת הכל, הולכת יחפה מרגישה את האדמה תחתי, הן בחצץ והן בבוץ, מקריבה נפשי להיות גרגר השוקע אט אט, עובר שכבות שורשי עץ באים בימים, מחלחל אל מרכז כדור הארץ, נופל אל הלבה הרותחת משם יוכל להיות נטע של עץ חדש, לכן עליו לפנות את מקומו לטוב יותר.

בעבר התנחמתי בקלישאות כאלה ואחרות, כאלה שאומרים לנו המבוגרים, שבעיניים ילדיות נראו התורה כולה, שעוזרות לנו לעשות סדר בעולם. 

למשל שכל אחד מקבל מה שמגיע לו, שהשמיים הם הגבול, שאם תעשה טוב יהיה לך טוב. 

למשל שהכל תלוי רצון. 

רציתי להיות בת ים אז, בראתי עולם שלם תחת המים, בגיל אחת עשרה חיכיתי למכתב מהוגוורטס ובדקתי את התיבה כל יום. 

רציתי תקווה, שמרתי אותה בתוך בובת ארנב שנתפרה ותוקנה עשרות פעמים, מאחורי קודן שמחקתי מזכרוני. 

רציתי להתעורר לעולם מלא מפלצות פוערות מלתעות ושואבות חלומות כדי לעולם לא אצטרך לשוב ולישון.

אבל העולם הוא לא מפעל להגשמת משאלות. 

ואולי זו הנחמה הגדולה מכולן.

תמיד התנחמתי בדמיונות כאלה, דמיונות פרוצים של ילדות ללא גבולות.

למשל שאם הייתי חרק קטן הייתי יכולה לעבור בין כפות רגליים של בני גילי, להקשיב ולקבל תשובות על עניינים חברתיים שאינם מובנים לי.

או למשל שאם הייתי מי בדולח, זכים וטהורים, הייתי נשתת טיפות, טיפות של בדולח, מאומצת על ידי גוף מארח טוב כלשהו, והוא היה נושא אותי איתו כך לכל מקום.

תמיד התנחמתי במחשבות כאלה, מחשבות ילדותיות שאנחנו חושבים כדי לנסות להבין את מקומנו בעולם. למשל המחשבה שאני האמיתי שלי ישן ובעצם אני חולמת חיים. 

בחלומי ראיתי עיניים, עצובות הן היו, בתוך הלבן גרו אנשים קטנים חושפים שניים, נועצים אותן באישון, גורמים לו לדמם דמעות של קרבה. 

נאותי להקשיב, לא לקול אלא למבט, כאילו היה באפשרותי לשמוע את האני האמיתי של מי שמולי הישן בשלווה.

הולך להיות יום טוב היום!

למרות שיום שני והכל... 

יש לי חשק לאתגר:)

אני רוצה אותך רחוק, 

הכי שאפשר, 

תמצא מסתור, 

כך שגם אם אתחרט באחד הימים, 

לא אוכל להשיב אלי.

אתה אוכל אותי מבפנים, 

נותן מוטיבציה דלק וחשמל 

רק כדי שלשרוף הכל יהיה יותר קל

פירומן תמיד נשאר להצגה 

ולא אכפת לך להישרף איתי בלהבה 

אולי רק כך ניתן לשלוח אותך למרחקים 

לנתק אותנו שנהיה נפרדים 

רק באש עשן, בערה כה גדולה, 

שתצליח להשמיד אפילו אותך 

בכל נדודי חיפשתי, שנים רבות כשנות חיי ואף יותר. 

הפכתי אבנים קטנות לאורך הדרך, מערות עטלפים ונטיפים, שדות סירפדים ונחלים יבשים. 

בכל נדודי שאלתי, הקשבתי לעצות מאלו ששמעו על מושא חיפושי, ירדתי מהשבילים בהם הלכתי עד לכפרים הנידחים והשוממים ביותר. 

בכל נדודי האמנתי, ידעתי שאמצא, עניין של זמן אמונה וחוש כיוון, גם כשהאחרון אינו ממעלותיי המשכתי. 

בנדודי השתעשעתי, ברעיון שרק בדמי ימי אמצא לבטח, לאחר שאאמץ בשתי ידיי וחיוך רחב, יגיע מלאך המוות לאסוף אותי אליו, אלך בלב שלם נטול חרטה וצחוק משותף ביני לבין הגורל על חשבוני.

בנדודי פגשתי, דמויות מסתוריות המלחששות בעלטה, מתבודדי הרים השומרים על שתיקה , חברים זמניים וכלבה נאמנה.

אמונתי מתפוררת, מבקשת לנדוד אף היא לאלה ואלה בעלי הסיכוי להגשים, עור כפות הרגליים קשיח, מתנפץ, נסדק, נפצע והחלים רבבות פעמים, עייפתי. 

אגרור גוף עייף אל צלו של עץ אלון, חזק ובא בימים, ראה אינספור עלובי נפש במסעם, חזה בציפורים נודדות ונתן להם בית. 

יגן מהחום, ישמור מגשם וכפור, יתן לי לנוח מעט, לבנות, אם אקום באחד הימים, כשהרוח תוביל מעט אמונה חזרה אל משכני, אודה ואמשיך, למצוא לי בית משלי.

לעיתים, אני מייחסת להם את רוע הגזרה 

מאשימה לשווא 

כאילו היו אויב מר לנפשי המחמיצה לאיטה בצנצנת 

ערימה של חרקים וורדרדים שיקימו מושבה בליבי הפגום, יסתמו עורקים, יקימו מחסומים בכניסות ויציאות, יכבשו ויפיצו רעלם כל הדרך דרומה. 

נועצת בהם מבטים חשדניים, כאילו לפתע יניפו משושיהם גבוה ויודו בצדקתי. 

חסרי ישע שבטוב ליבם מתפעלים את המערכת, יעודם היחיד, עושים זאת ללא תמורה.

רק אני הכפויית טובה, מהססת, מחפשת פירצות, איך לעקוף את צוות הפועלים בלתי נראית ולחמוק מהמשמר השומר עלי. 

לבסוף אגלגל עיניים בהכנעה ואתן להם לצאת מהקופסא ולעשות את עבודתם, מנהלת ללא שום כח, תלוייה בהם לחלוטין.

יש מילים שאסור לי לומר,

יש מחשבות שאסור לי לחשוב. 

כשהן בכל זאת מופיעות ,

האורחות הלא קרואות , 

מגרדות לי את הרכות והלשון, 

דוקרות כקילשון, 

אצעק בקול דומם, אסתום אוזניים, 

ארדוף בחניתות ואבריח לשמיים. 

אחזור על הברה אחרונה, 

אמציא משמעות, טון ומנגינה, 

אטבע במסלול שהשתנה 

ואטול חמצן מגרונה. 

אלים.

לא נעים.

סך הכל הן רק רוצות לחיות, 

המילים והמחשבות.