כל הבלה בלה של הבפנים

אויבים וחברים כאחד, 

תסוו עצמכם מכל הבא ליד.

שכבו פרקדן על הקרקע, השתופפו,

תפסו מכסה, תתקופפו.

תתפללו לאל כזה או אחר ,

החזיקו אצבעות לא לוותר. 

יורות לכל הכיוונים, 

לא מתחשבות בנפגעים, 

שילכו ההשלכות,

ויסתתרו בין השוחות. 

הגענו השכוכות

חסרות מורא וכאב, 

לא לדבר מלב אל לב, 

לבלבל ולהתבלבל.

שאלות שיתדיינו באחרית הימים, 

בנתיים הכדורים שורקים, 

עד לרגע של דממה, 

שם נראה פלוגה שלמה, 

שלווה קוסמת, עיני מטבע, 

יתפוררו חזרה לטבע.

אחרית כל, נקווה עכשיו, 

נוכל לעזוב את שדה הקרב.

הכל התחיל ממנו, בעצם הרבה לפניו. 

תוכנית שנתפרה בידיים רועדות, 

דוברה משפתיים יבשות,

נתקלה במחסומים, 

עברה תיקונים, 

ריקמה על חורים. 

בדפוס ואז בכתב, בשירה ומקצב, 

שיננו וחזרנו, דיקלמנו והפרחנו חיים, 

אף החזרנו נשמות של מתים, 

פיצלנו עצמנו והדבקנו מחדש, 

הלחמנו חלקים ושייפנו פינות ,

עד שיכולנו להערים אפילו על אלים, 

עד שהאמנו לחלוטין, 

אמיתי, ניחן במרקם קטיפתי, 

ניחוח רוזמרין וצחור כיסמין, 

כל חוש חש באמת השיקרית, 

בשקר האמיתי להפליא.

כשהייתי קטנה, טבע היה שווה לחופש. 

הטבע חופשי ואת חופשייה בו, לקטוף היה אסור, אם הייתי קוטפת בשוגג וחוסר תשומת לב עלה, הייתה גוררת אותי בלפיתת זרועה חזקה ישר אל מקום הפשע ומצביעה על חומר הלבן 

" את רואה? הוא מדמם, כואב לו, תבקשי סליחה לא קוטפים" 

ואני שגיליתי למה ידי הקטנות הילדיות מוסגלות מלמלתי סליחה 

החלטתי להשתמש בכוחי ההתגלה בפני לטוב 

תכננתי פריצות, חדרתי באישון לילה לכלביות ושיחררתי כלבים 

טיילתי בשדות כלניות, נזהרת לא לדרוך על אף אחת ושיחררתי חמור קטן הקשור בחבל לגזע עץ. צפיתי בו חוגג את החופש בדהירה נמרצת ומועך כמה כלניות, נפרדתי בתקווה שירימו את ראשן שוב.

ואז היו החתלתולים, רוב בני דורי הבורים לא ידעו שנגיעה אחת בגור הקטן וריחם ידבק בו, גזר דין מוות, אימו לא תזהה, תאכיל, תטפל וסיכוייו לשרוד נמוכים, אני ידעתי כמובן, בכעס על הבורות הייתי עוקבת אחר הקבוצות הקטלניות בדרך מהמרכז הקהילתי ואם הייתי רואה ליטוף אחד ממשי הייתי לוקחת את הנידון למוות אלי.

ביקור אצל הוטרינר השכונתי שכבר הכרנו, צייד אותי בכל מה שהייתי צריכה והתחלתי בטיפול המסור.

כולם אמרו, סגרי דלתות, חכי שיגדל, אבל אני - לא!

רק חופש, שיתרוצץ ויחקור ויגלה את העולם, החופש היה גם של הכלבה הזקנה של השכנה העוד יותר זקנה, שנכנסה לחצר שלנו יום אחד והרגה את הגור. 

גזר דין מוות אחרי הכל.

גוף נוקשה כאבן, גפיים מעוותות, פנים קפואות במבט אחרון של סבל נצחי. 

חפרתי באדמה, הנחתי את הגור, רציתי לקרוא לו פונץ אבל אני והחופש הרגנו אותו. הוא לא דימם וכבר לא כאב לו, מלמלתי סליחה, ועל קברו שתלנו סיגליות.

כשהשמש מסתתרת,

כדי שלא תצטרך לראות אותנו החוטאים,

כמה הרס אנחנו בונים.

במקומה מגיע החושך, 

ננעל בפניו את הדלת ונסגור תריסים, 

שלא יוכל להיכנס לבתים דוממים. 

אמיצים בודדים, כוכבים זוהרים, 

מוכנים לסכן את תמימותם, 

לארח חברה זמנית בליל שימורים. 

חולקים מחשבות, חלומות,

עדים לשבירות ודמעות, 

לאמיתות קבורות בארץ ההכחשות. 

נקווה שלא יספרו את שחזו בו, 

שילחשו סודות רק בינם לבינם, 

רכלנים חשאיים ששפתם אינה מובנת, 

וכך בושתינו שמורה עימם.

כל-כך תמימה, ראשונית.

מהדברים הכה פשוטים של החיים,

כמו ניצן שנפתח באיחור ועוד ביישן מלהיחשף. 

מעלה אדמומיות קלה,

צחוק מקוטע, 

בקשה נלחשת, לוחשת את עצמה.

מנוקדת בהיסוס, מנגנון הגנה. 

הלא מוכר, פינת עולם שהתגלתה.

מעלה את הדופק, דוחפת לקצה שלא מובן.

רתיעה, סקרנות, מחול של רגשות, 

מושכת את הפוקוס, עוצרת נשימה, מה יהיה הצעד הבא.

לחזות בהתוודעות נפש לתהפוכותיה,

שי מרהיב ומנצנץ, ממלא בהודיה.

הדרך אליה בנפשי שלי היא סוד, המעטים שמגיעים לשמוע הרוויחו ביושר, אך זה מעורר השראה לראות כמה לאחר, היא נצעקת מגרון יבש וקול משובש, נאמרת לחלל ונשארת עד שיחבקו אותה ויתנו לה מקום.

תודה.

הדברים שמשעשעים אותי 

התקפי זעם של אחרים על שטויות  

חוצפה ושנינות 

כשחושבים שדוחקים אותי לפינה 

אני והפינה חברות אתם רק מפריעים 

כשהשולטים בחיי לאורך הזמן חושבים שמה שאני כותבת זה עליהם ורק אני יודעת שזה לא נכון

:)

דם.

בין כל הירוק הפרחוני, 

בין תכלת מאובק מסתורי, 

בין שלווה מנחמת לתקווה בדויה, 

צועקת נקודה. 

המבט מזגזג, נשימה עמוקה 

תיכנס לתיבה עם מדבקה,

זה מעולם לא קרה. 

על אף כן, הכתם נשאר בזווית הראיה, 

המונה ליזה שמסרבת לשחרר, 

מחלחל, מטפטף מאחורי עפעפיים עצובים, 

זורם, מתחזק, כובש ללבות שבויים, 

אחד שנדם 

יותר לא יפעם

אובדן ישב על כתפיים רועדות 

לפחות ליום, מקווה שפחות.

די עם ימי שני, באמת, המצאה. כושלת של האנושות.

אני כל כך קרובה, כמה צעדים 

מלוותר, להרים ידיים, לרקוד עם השדים 

להניח את כלי המלחמה

להרדים את תת המקלע 

לעצור את הפגיעה 

אני יודעת מה מחכה בקצה 

נוף שכולו אדמוני ויפה 

מוקפת בעצי פירות הנופלים 

נרקבים, מדשנים וצומחים

ספר אחד, המשכו, ולהתחיל מבראשית 

רגל על רגל על שנייה לאור עששית 

חלומות, הגגים, יללות לכוכבים 

מחזוריות שלווה מחול אוהבים 

מוקש יחיד הניצב מבפנים 

קל לומר קשה להפנים 

אם אניח בצד 

רק לרגע אחד 

אגיע למקף ההוא שאף נפש לא מכירה 

עליו אתיישב ואהיה חופשייה

זה מתחיל בנשיפה 

שמרוקנת לגמרי מכל בועת אוויר 

הגוף מרפה והשקט מתעבה 

רעד הבהונות, מטפס, חולש על הברכיים, 

תופס את המותניים, זוחל על השדיים 

ונאחז בדרכי הנשימה 

רעד פנימי, כמעט שיקרי 

למעט הידיעה שהוא שם אין סימן 

המלחמה מתחילה 

להחזיר את השליטה 

להפסיק את הרעד 

לחבק את הפחד 

להוריד את שכבת ההגנה 

להישאר לשעה אחרונה 

לברך את הדממה 

להתעמת מול חברה איומה 

לכבוש מחדש, פיסה אחר פיסה 

אני לא מוכנה לתבוסה

יש לנו טקס יומי, לי ולך,

רק שאתה לא ממש מודע.

מגיעה הביתה בסוף של יום ארוך,

יושבת בחושך, הדקות עוברות.

אני עוצמת עיניים, מביטה אל החשכה, 

ורואה אותי ואותך.

אתה במפתן, מסתכל עלי מסתכלת עלייך בהקלה עצומה.

חיכיתי לך שתחכה לי, הרבה יותר מדי זמן.

אני ניגשת בשקט, אתה קפוא במקומך, לבבות פועמים, גרגורי נחמה.

ממצמצת פעמיים, כאילו תתפוגג אל הלילה שצבע אותך במברשת עדינה ופסח על עיניים ירוקות.

נכנסים.

אני רוצה לסגור, לאטום את הכל, חלונות וסדקים ופרצות, שלא תעלם, שאדע לבטח שכך יהיה בכל יום מעכשיו עד עולם. 

הלב לא נותן, האדיבות גוברת על האנוכיות ואני משחררת אותך אל ממלכת הצללים.

אני פוקחת עיניים, אתה לא שם, ניפגש רק לרגע מחר, בטקס יומי שהוא רק שלי.