|
|
|
הוא שוב מתדפק על דלתי.
הפעם הוא רוצה באמת, הוא הבין.
כך הוא שח.
הוא אומר לי בואי איתי למסע.
אני יודע מה את צריכה.
אני כאן.
ואני יודעת עד עמקי נפשי הפצועה שלא-
הוא לא יכול.
הוא רוצה.
והרצון שלו יפה נוגע
נוגע כל-כך.
אצטרך להניח, לשלוח אותו לדרכו בברכת שלום אוהבת ופגועה.
אני כותבת עליך
ובכלל לא באלי לכתוב
כי אני יודעת שאתה בתוכי בצורה מסוימת
וזה לא מגיע לך
אתה לא היית איתי אף פעם
אני הבנתי את זה יחד עם ההבנה
שאתה גם לא יודע להיות עם עצמך
יש בך ניתוק
ויש לך צד אחר קיצוני של חיבור
אז כן, זה מרגיש לפעמים הכי קרוב שאפשר
אבל אחר כך גם רחוק
רחוק עד כדי זרות
אמרת לי משפט פוצע-
"את לא נותנת לי כלום"
והרגשתי ריקנית מאי פעם
ורציתי רק להמחק
והרגשתי שאין לי זכות להתקיים בכלל
כי אני לא יודעת להעניק
אז למה שמישהו יתקרב?
ואצטרך להיות לעד
עם הבדידות הזו הצורבת
אני באמת תוהה לגביי מה אתה מרגיש
כמה אתה נוכח
כי כמובן שאם אתה לא שם
אין דרך שתקבל ממני
אני מפקפקת במה זה אומר לא שם
כי יש לך כמיהה שיהיו
ואתה קיים
ומדבר
ומביע רעיונות
אבל מתי הבעת את עצמך?
אתה טענת שזה כי אני תופסת את כל המקום
באמת?
אני תופסת מקום
נכון
אבל את כולו?
זהו
קשה לי לגעת בזה
כשאני כאן במחשבות על הקשר
אני מרגישה כל-כך הרבה אשמה
וחוששת שצדקת
אבל אט אט הקול בראש שלי מתחזק
ואומר שמגיע לי הרבה יותר
הרבה יותר מלהשאר כך
פעורה וריקנית
מגיע לי שיגעו לי בנפש בכנות
מגיע לי שירצו אותי מתוך אמפתיה
מגיע לי שיאהבו אותי
מגיע לי לתת
מגיע לי לאהוב
אילו הכמיהות שלי
כך אני רוצה אהבה
בבקשה אל תדפוק שוב על דלתי
הלוא איני יכולה לתת לך דבר
הבטחתי לאחותי שאקח אותה ליום כיף. ארזנו פירות מים ובגדי ים ויצאנו לנו אל עבר חוף השוכן בפאתי הרצליה. אחותי מאוד סגורה, מרגיש לי שהיא שומרת על רגשותיה פנימה כחוששת שאם תפתח פתח להוציא את השוכן בה הוא יציף את העולם כולו.
ניסיתי קצת לדובב אותה בנסיעה, היא הייתה מובכת, חוששת, אדוקה. מועקה אוחזת בי כשאני מהרהרת בהחזקה חסרת הפשרות שלה.
הגענו לים. מהרגע בו ניחוחו אחז באפי ועיניי פגשו בו הוקל לי.
איך אני אוהבת אותו! מכניס בי מסערתו התכולה. מסתנכרן עם נפשי.
נכנסנו למים, היא בקשה ממני שלא אכנס לעומק, היא פוחדת מהגלים.
אני לא יכולה לעמוד מולם, הם מושכים אותי אליהם.
אני רוצה להתרענן להתמסר לצלול.
אבל היא כאן ואני איתה, בשבילה.
אז ביקשתי ממנה שננסה, לאט בזהירות, יחד.
היא חששה, פוחדת להתרחק מהנוח.
כשהחוסר נוחות ממלא אותך את רוצה לשמור על כל שריד נוחות שבשליטתך צמוד לך.
עודדתי אותה לבוא.
היא הסכימה או שנכנעה.
אמרתי לה שעכשיו נצעד צעד אחר צעד, בזהירות, אל הגלים.
הסברתי שהגלים נטייתם להתנפץ, אנחנו צריכות להבין מתי.
כהתחלה המלצתי לה שאם הוא מקציף שניות בודדות לפני המפגש, תעמוד יציבה עם גבה לכיוונו תכנע להכתו, לפעמים אין מנוס ואם אין, חבל להילחם לשווא. לעמוד איתנה בטוחה סומכת שהינה רגע קט והוא עובר.
פלא, היא הסכימה לעצתי וכך התקדמנו.
עצרנו בנקודה בה חלק מהגלים מתנפצים וחלקם חלקים, נושאים אותנו עליהם ברכות.
רציתי ללמד אותה לסמוך על הגלים דרך היכרות. היכרות נותנת מרחב תנועה חופשי יותר.
שאלתי אותה מה דעתה שננסה לעמוד עם גבינו לגלים ולהקשיב להם. עמדנו יחד בשקט והאזנו, למדנו לזהות רחש של גל נשבר. היה בה האומץ להעמיק עוד ובכל פעם ששאון גל מתנפץ קרב אלינו קפצנו, מבינות את הקצב שלו ומסתנכרנות איתו.
תוך שניות בודדות אחותי הראתה סימני הנאה ברורים, היא אהבה את המשחק שיצרנו.
ריחפנו, קפצנו ומדי פעם התמלאו עינינו מלח.
הצעתי לאתגר את המשחק, בתורות נצוף על הגב, אחת צפה אחת מתריעה כשגל מתנפץ קרב.
למדנו לסמוך אחת על השניה.
למדנו גם להרגיש את תנועותיו של הים בעצמו.
בשלב מסוים יכולנו שתינו לשחרר ולהקשיב לו.
בשלווה.
לסמוך. לסמוך. לסמוך. להרפות. להרפות. להרפות. לשחרר. לשחרר. לשחרר.
גדולים הרגעים בהם המילים הללו הן ההוויה. מי לא, נפגע.ה, נבגד.ה, התאכזב.ה? אין כזו חיה.
לא לאבד תקווה, להיות מוכנה שוב להחשף חשיפה שעימה יש סיכוי גם לפגיעה. כמה אומץ. אולי טיפשות?
היא חשבה שהסיכון הוא עיניים שורפות, לו ידעה שהסיכון הוא אכזבה.
מסיימים את השיחה
אני דומעת
מרגישה נטושה
רוצה שיראה אותי
רוצה שיבין אותי
אבל לא
אני נשארת לבד
שוב לבד
אני גם יודעת
אילו היה כאן
לא הייתי בוכה
אני רוצה שמישהו יראה
רוצה שמישהו יחבק, יעטוף
יתמוך
רוצה להבלע בתוך כוח גדול ממני
רוצה כלכך
אבל הן כזה
כי
אני לא מצליחה להיות קטנה
אני מרגישה גדולה ליד כל כח
אני פותחת את הפלאפון- טינדר
אין סיכוי שאני פותחת את האפליקציה הזו
די עם האסקפיזם
כל הבושה שיש לי סביב הרגשות השליליים שלי
גורמת לי לנסות למצוא להן מזור
בלי שיראו אותי באמת
גורמת לי ללכת באזור הפיתרון אך גם הרחק הרחק ממנו
אני פוחדת שיראו אותי
אני כמהה שיראו אותי
פוחדת וכמהה
הולכת במעגלים
סחור סחור
הנה בא הרואה
הנה אני הולכת לחפשו
לכל הכאבים הקטנים,
לכל הכאבים הגדולים.
כן לכם הנקברים במעמקי בטני.
לכם המחפשים נחמה בזרועותיהם של גברים אקראיים.
לכם המזמנים אותם קרוב ככל האפשר,
לכם המציעים להם את גופי עירום וחשוף.
רק לטפו אותי זועקים מתחננים כאבי.
רק נשקו וחבקו אותי
עד שלא ארגיש עוד דבר.
תנו לי מקום לצידכם,
הקשיבו לפעימות ליבי,
הצמידו את גופי לגופכם ובבקשה אל תעזבו.
לחישות ותחינות הכאבים,
אינן מגיעות עד לאוזני הגברים-
אילו שאני חושפת מולם את גופי.
ואני אומרת "בבקשה תזיין אותי חזק" ומתכוונת "בבקשה תחבק אותי חזק".
והוא לא מצליח לשמוע את שלא נאמר במילים.
ואסור לבקש חיבוק רק זין בפה או בכוס או בתחת.
כל הכאבים נשארים.
נוספות אליהן אכזבות בדמות-
קריאות דוממות שלא זכו למענה.
בפורים בשנים האחרונות אני לא מצליחה למצוא תחפושת, בזמן שכולם מתחפשים אני נשארת רגילה, לפעמים מוסיפה אביזר סתמי כדי להרגיש חלק, אבל לא מצליחה להכנס לדמות אחרת.
בד"כ אני נוטה לחשוב שחוסר היכולת שלי להתחפש קשור בכך שאני לא עוטה על עצמי מסכות. אין לי צורך לגלות חלקים נוספים בעצמי כי אני לא מחופשת ביום יום.
אני חושבת שהבנתי שזו לא הסיבה אילו זה היה כך לא הייתה שם חוסר יכולת, אלא חוסר בצורך.
אני חושבת שאני חסומה.
אני עוד לא מבינה לגמרי את החסם, אבל הוא קיים ואני רוצה לקלף מעצמי שכבות של הגנה כדי להבין אותו.
יש משהו שאני כל-כך לא מבינה במציאות.
זה נוכח בכל מקום, חלק מרכזי בכל עניין, נמצא שם תמיד, מהדהד.
אני מסתכלת ותוהה, מה לעזזאל אני מפספסת? אני דפוקה? כולם דפוקים?
העניין הוא מראה חיצוני, כן כן נראות ויזואלית.
למה זה עניין גדול כלכך? למה זה כזה אישיו?
אני מבינה למה אכפת אם מישהו, חזק, בריא, מריח טוב ואפילו לא לטעמינו ברמה גבוהה.
אבל למה האדם צריך להיות יפיפה חיצונית כדי שנרצה לפתח איתו משהו.
זה שטחי כלכך.
(אנקדוטה נוספת: אם לא נחשוף את עצמינו למגוון סוגי נראות, באמת נוכל להתחבר רק למראה ספציפי, כי זה המוכר ואנו פוחדים מהלא מוכר.)
אבל אולי לעזזאל תשאר רק רגע ותביט בי, אבל תביט אל עיניי, תביט לנשמתי, תביט לכל האהבה שיש לי להעניק.
תביט אל החיות שיש בי אל החיתיות אל התשוקה. ופה ושם תבליח מבטים אל פני ואל גופי.
אולי גם תיגע בי תחוש את חום גופי, את הרכות, את פעימות הלב.
יש בי כלכך הרבה, איך אתה מסוגל לפסול אותי על צורת גופי או על מראה פני?
הבט אליי, איך אתה לא רואה את הפיספוס?
כשאני מסתכלת עליי אני רואה את עצמי יפיפיה, אבל זה לא אוביקטיבי זה בגלל שאני אוהבת את עצמי.
אם רק לרגע תסיר את השיטחיות ותראה מעבר את האדם שאני לא תוכל להסיר את עיניך.
שיטחיות... זה כל-כך מתסכל...
ולא זה באמת לא חייב להיות אתה שתראה מעבר, זה יהיה מישהו אחר אם תוותר. ואולי זה יהיה מישהו שממבט ראשון יראה בי יופי חיצוני, אבל חבל לי, על כל הקשרים והאהבות שיכלו להיוצר אם רק היינו רואים קצת מעבר.
קצת עמוק יותר...
נכון אני חרמנית
אבל זה יותר מיזה
זו לא רק חרמנות
אני רוצה שיפרקו אותי
אני רוצה שיטלטלו את גופי
את נשמתי
אני רוצה להרגיש
אני רוצה להזדעזע
אני רוצה לכאוב
אני רוצה לבכות
אני רוצה להראות
אני רוצה להתענג
אני רוצה להעניק
אני רוצה את המבט הזה שיאמר
את אהובה
את יפה
את הקול שילחש
רק תנשמי עמוק ותשחררי
כלבה טובה שלי
