אין סוף לתשוקותי

לכל הכאבים הקטנים,
לכל הכאבים הגדולים.
כן לכם הנקברים במעמקי בטני.
לכם המחפשים נחמה בזרועותיהם של גברים אקראיים.
לכם המזמנים אותם קרוב ככל האפשר,
לכם המציעים להם את גופי עירום וחשוף.
רק לטפו אותי זועקים מתחננים כאבי.
רק נשקו וחבקו אותי
עד שלא ארגיש עוד דבר.
תנו לי מקום לצידכם,
הקשיבו לפעימות ליבי,
הצמידו את גופי לגופכם ובבקשה אל תעזבו.
לחישות ותחינות הכאבים,
אינן מגיעות עד לאוזני הגברים-
אילו שאני חושפת מולם את גופי.
ואני אומרת "בבקשה תזיין אותי חזק" ומתכוונת "בבקשה תחבק אותי חזק".
והוא לא מצליח לשמוע את שלא נאמר במילים.
ואסור לבקש חיבוק רק זין בפה או בכוס או בתחת.
כל הכאבים נשארים.
נוספות אליהן אכזבות בדמות-
קריאות דוממות שלא זכו למענה.

בפורים בשנים האחרונות אני לא מצליחה למצוא תחפושת, בזמן שכולם מתחפשים אני נשארת רגילה, לפעמים מוסיפה אביזר סתמי כדי להרגיש חלק, אבל לא מצליחה להכנס לדמות אחרת.

בד"כ אני נוטה לחשוב שחוסר היכולת שלי להתחפש קשור בכך שאני לא עוטה על עצמי מסכות. אין לי צורך לגלות חלקים נוספים בעצמי כי אני לא מחופשת ביום יום.

אני חושבת שהבנתי שזו לא הסיבה אילו זה היה כך לא הייתה שם חוסר יכולת, אלא חוסר בצורך.

אני חושבת שאני חסומה.

אני עוד לא מבינה לגמרי את החסם, אבל הוא קיים ואני רוצה לקלף מעצמי שכבות של הגנה כדי להבין אותו.

יש משהו שאני כל-כך לא מבינה במציאות.
זה נוכח בכל מקום, חלק מרכזי בכל עניין, נמצא שם תמיד, מהדהד.
אני מסתכלת ותוהה, מה לעזזאל אני מפספסת? אני דפוקה? כולם דפוקים?
העניין הוא מראה חיצוני, כן כן נראות ויזואלית.
למה זה עניין גדול כלכך? למה זה כזה אישיו?
אני מבינה למה אכפת אם מישהו, חזק, בריא, מריח טוב ואפילו לא לטעמינו ברמה גבוהה.
אבל למה האדם צריך להיות יפיפה חיצונית כדי שנרצה לפתח איתו משהו.
זה שטחי כלכך.
(אנקדוטה נוספת: אם לא נחשוף את עצמינו למגוון סוגי נראות, באמת נוכל להתחבר רק למראה ספציפי, כי זה המוכר ואנו פוחדים מהלא מוכר.)
אבל אולי לעזזאל תשאר רק רגע ותביט בי, אבל תביט אל עיניי, תביט לנשמתי, תביט לכל האהבה שיש לי להעניק.
תביט אל החיות שיש בי אל החיתיות אל התשוקה. ופה ושם תבליח מבטים אל פני ואל גופי.
אולי גם תיגע בי תחוש את חום גופי, את הרכות, את פעימות הלב.
יש בי כלכך הרבה, איך אתה מסוגל לפסול אותי על צורת גופי או על מראה פני?
הבט אליי, איך אתה לא רואה את הפיספוס?
כשאני מסתכלת עליי אני רואה את עצמי יפיפיה, אבל זה לא אוביקטיבי זה בגלל שאני אוהבת את עצמי.
אם רק לרגע תסיר את השיטחיות ותראה מעבר את האדם שאני לא תוכל להסיר את עיניך.
שיטחיות... זה כל-כך מתסכל...
ולא זה באמת לא חייב להיות אתה שתראה מעבר, זה יהיה מישהו אחר אם תוותר. ואולי זה יהיה מישהו שממבט ראשון יראה בי יופי חיצוני, אבל חבל לי, על כל הקשרים והאהבות שיכלו להיוצר אם רק היינו רואים קצת מעבר.
קצת עמוק יותר...

נכון אני חרמנית
אבל זה יותר מיזה
זו לא רק חרמנות
אני רוצה שיפרקו אותי
אני רוצה שיטלטלו את גופי
את נשמתי
אני רוצה להרגיש
אני רוצה להזדעזע
אני רוצה לכאוב
אני רוצה לבכות
אני רוצה להראות
אני רוצה להתענג
אני רוצה להעניק
אני רוצה את המבט הזה שיאמר
את אהובה
את יפה
את הקול שילחש
רק תנשמי עמוק ותשחררי
כלבה טובה שלי