|
|
|
אני אישה גדולה
כן כן שמנה
יש לי ירכים עבות
תחת עצום
בטן רכה ומשתפלת
פנים שמנמנות
אני רוצה לצאת מהארון הזה
כדי לחסוך עוגמות נפש
כי נמאס לי להדחות על כך בשלבים מאוחרים
אז אהלן, אני שמנה
שמנה שאוהבת את עצמה
שמנה שמחוברת לעצמה
שמנה שיש בה תשוקה אדירה לחיים
שמנה שרוצה לאהוב ולהיות נאהבת
אז אם את.ה פונה אליי ומתחיל.ה איתי קח.י את הפרט הזה בחשבון, אוקיי?
נעה בין העולמות
כה קרובה
נוגעת
מחובקת
מתמסרת
נמצאת
מרגישה אותי קרובה
ואז זר לי
ולמה אני בכלל מתנהגת כך
הכל משחק
משחק ריק
רחוק
למה אני בכלל כותבת
מה הוא הצורך להביע
ושיהיה אותנטי ומדויק
מול מי אני משחקת
מול חברה שלעולם לא תקבל אותי
מול עולם חרב
מול האנושות שאני כל-כך לא מעריכה
איני חלק
איני רוצה להיות חלק מהדבר הזה
כמהה עד אין סוף להיות חלק ממשהו
ממישהו
מתנשאת
זרה
רחוקה
ביקורתית
זאת אני
לא מוכנה לקבל עליי את חוקיו האכזריים של עולם בני האדם
איפה יש חברה מתוקנת?
איפה יש אדם מתוקן?
אני לא אדם מתוקן
איך אפשר לאהוב את השבור והטמא והטועה
איך אפשר לאהוב אותי?
ולמה אני מרוצה עכשיו ממה שיצא ממני?
רק עוד רגע ותהיה לי גם ביקורת
תקרע לי את הבגדים
תקרע לי את הגוף
תאסוף אותי אליך
הכי צמוד שאפשר
תחדור אליי עמוק
תסתכל אליי
לתוך העיניים
תמחץ אותי תחתך
חזק
אני נמתחת בתוך העור שלי.
תוכי מנסה לפרוץ.
הלוואי וימחצו אותי,
או שאתן לעצמי לפרוץ.
קשה להחזיק אותי.
אפילו לי שלומדת זאת כבר שנים.
אני פוחדת שאף אחד לא יצליח להצטרף אליי.
שאני לא אצליח להחזיק משהו אחר.
אפילו שיש לי חברויות,
עמוקות, הדדיות.
זה לא אותו דבר.
זה סמיך יותר.
דורש יותר.
נזקק יותר.
פעור.
אמרתי לו שאני יודעת שהדדיות זה חשוב ולכן הייתי רוצה להכיר אותו עוד. את הילד שבתוכו. ללמוד אותו.
וגם אמרתי שיש לי כמיהה רק להרפות ושהוא יחקור אותי וישחק בי ויטפל בי.
אז הוא אמר לי שגם הוא רוצה לשלוט בי.
ונמסתי והפכתי לשלולית אבל מהר אספתי את עצמי כי אסור להיות שלולית לרגליו.
אסור אסור אסור!
זה מסוכן.
וזה גם לא נראה לי בריא כשאין הדדיות.
הלכתי.
לא ראיתי.
הרגשתי-
חזק.
לא ידעתי.
נוצר מעגל.
הוא עלה.
אני רואה אותו-
תהליך.
הוא שוב מתדפק על דלתי.
הפעם הוא רוצה באמת, הוא הבין.
כך הוא שח.
הוא אומר לי בואי איתי למסע.
אני יודע מה את צריכה.
אני כאן.
ואני יודעת עד עמקי נפשי הפצועה שלא-
הוא לא יכול.
הוא רוצה.
והרצון שלו יפה נוגע
נוגע כל-כך.
אצטרך להניח, לשלוח אותו לדרכו בברכת שלום אוהבת ופגועה.
אני כותבת עליך
ובכלל לא באלי לכתוב
כי אני יודעת שאתה בתוכי בצורה מסוימת
וזה לא מגיע לך
אתה לא היית איתי אף פעם
אני הבנתי את זה יחד עם ההבנה
שאתה גם לא יודע להיות עם עצמך
יש בך ניתוק
ויש לך צד אחר קיצוני של חיבור
אז כן, זה מרגיש לפעמים הכי קרוב שאפשר
אבל אחר כך גם רחוק
רחוק עד כדי זרות
אמרת לי משפט פוצע-
"את לא נותנת לי כלום"
והרגשתי ריקנית מאי פעם
ורציתי רק להמחק
והרגשתי שאין לי זכות להתקיים בכלל
כי אני לא יודעת להעניק
אז למה שמישהו יתקרב?
ואצטרך להיות לעד
עם הבדידות הזו הצורבת
אני באמת תוהה לגביי מה אתה מרגיש
כמה אתה נוכח
כי כמובן שאם אתה לא שם
אין דרך שתקבל ממני
אני מפקפקת במה זה אומר לא שם
כי יש לך כמיהה שיהיו
ואתה קיים
ומדבר
ומביע רעיונות
אבל מתי הבעת את עצמך?
אתה טענת שזה כי אני תופסת את כל המקום
באמת?
אני תופסת מקום
נכון
אבל את כולו?
זהו
קשה לי לגעת בזה
כשאני כאן במחשבות על הקשר
אני מרגישה כל-כך הרבה אשמה
וחוששת שצדקת
אבל אט אט הקול בראש שלי מתחזק
ואומר שמגיע לי הרבה יותר
הרבה יותר מלהשאר כך
פעורה וריקנית
מגיע לי שיגעו לי בנפש בכנות
מגיע לי שירצו אותי מתוך אמפתיה
מגיע לי שיאהבו אותי
מגיע לי לתת
מגיע לי לאהוב
אילו הכמיהות שלי
כך אני רוצה אהבה
בבקשה אל תדפוק שוב על דלתי
הלוא איני יכולה לתת לך דבר
הבטחתי לאחותי שאקח אותה ליום כיף. ארזנו פירות מים ובגדי ים ויצאנו לנו אל עבר חוף השוכן בפאתי הרצליה. אחותי מאוד סגורה, מרגיש לי שהיא שומרת על רגשותיה פנימה כחוששת שאם תפתח פתח להוציא את השוכן בה הוא יציף את העולם כולו.
ניסיתי קצת לדובב אותה בנסיעה, היא הייתה מובכת, חוששת, אדוקה. מועקה אוחזת בי כשאני מהרהרת בהחזקה חסרת הפשרות שלה.
הגענו לים. מהרגע בו ניחוחו אחז באפי ועיניי פגשו בו הוקל לי.
איך אני אוהבת אותו! מכניס בי מסערתו התכולה. מסתנכרן עם נפשי.
נכנסנו למים, היא בקשה ממני שלא אכנס לעומק, היא פוחדת מהגלים.
אני לא יכולה לעמוד מולם, הם מושכים אותי אליהם.
אני רוצה להתרענן להתמסר לצלול.
אבל היא כאן ואני איתה, בשבילה.
אז ביקשתי ממנה שננסה, לאט בזהירות, יחד.
היא חששה, פוחדת להתרחק מהנוח.
כשהחוסר נוחות ממלא אותך את רוצה לשמור על כל שריד נוחות שבשליטתך צמוד לך.
עודדתי אותה לבוא.
היא הסכימה או שנכנעה.
אמרתי לה שעכשיו נצעד צעד אחר צעד, בזהירות, אל הגלים.
הסברתי שהגלים נטייתם להתנפץ, אנחנו צריכות להבין מתי.
כהתחלה המלצתי לה שאם הוא מקציף שניות בודדות לפני המפגש, תעמוד יציבה עם גבה לכיוונו תכנע להכתו, לפעמים אין מנוס ואם אין, חבל להילחם לשווא. לעמוד איתנה בטוחה סומכת שהינה רגע קט והוא עובר.
פלא, היא הסכימה לעצתי וכך התקדמנו.
עצרנו בנקודה בה חלק מהגלים מתנפצים וחלקם חלקים, נושאים אותנו עליהם ברכות.
רציתי ללמד אותה לסמוך על הגלים דרך היכרות. היכרות נותנת מרחב תנועה חופשי יותר.
שאלתי אותה מה דעתה שננסה לעמוד עם גבינו לגלים ולהקשיב להם. עמדנו יחד בשקט והאזנו, למדנו לזהות רחש של גל נשבר. היה בה האומץ להעמיק עוד ובכל פעם ששאון גל מתנפץ קרב אלינו קפצנו, מבינות את הקצב שלו ומסתנכרנות איתו.
תוך שניות בודדות אחותי הראתה סימני הנאה ברורים, היא אהבה את המשחק שיצרנו.
ריחפנו, קפצנו ומדי פעם התמלאו עינינו מלח.
הצעתי לאתגר את המשחק, בתורות נצוף על הגב, אחת צפה אחת מתריעה כשגל מתנפץ קרב.
למדנו לסמוך אחת על השניה.
למדנו גם להרגיש את תנועותיו של הים בעצמו.
בשלב מסוים יכולנו שתינו לשחרר ולהקשיב לו.
בשלווה.
לסמוך. לסמוך. לסמוך. להרפות. להרפות. להרפות. לשחרר. לשחרר. לשחרר.
גדולים הרגעים בהם המילים הללו הן ההוויה. מי לא, נפגע.ה, נבגד.ה, התאכזב.ה? אין כזו חיה.
לא לאבד תקווה, להיות מוכנה שוב להחשף חשיפה שעימה יש סיכוי גם לפגיעה. כמה אומץ. אולי טיפשות?
היא חשבה שהסיכון הוא עיניים שורפות, לו ידעה שהסיכון הוא אכזבה.
מסיימים את השיחה
אני דומעת
מרגישה נטושה
רוצה שיראה אותי
רוצה שיבין אותי
אבל לא
אני נשארת לבד
שוב לבד
אני גם יודעת
אילו היה כאן
לא הייתי בוכה
אני רוצה שמישהו יראה
רוצה שמישהו יחבק, יעטוף
יתמוך
רוצה להבלע בתוך כוח גדול ממני
רוצה כלכך
אבל הן כזה
כי
אני לא מצליחה להיות קטנה
אני מרגישה גדולה ליד כל כח
אני פותחת את הפלאפון- טינדר
אין סיכוי שאני פותחת את האפליקציה הזו
די עם האסקפיזם
כל הבושה שיש לי סביב הרגשות השליליים שלי
גורמת לי לנסות למצוא להן מזור
בלי שיראו אותי באמת
גורמת לי ללכת באזור הפיתרון אך גם הרחק הרחק ממנו
אני פוחדת שיראו אותי
אני כמהה שיראו אותי
פוחדת וכמהה
הולכת במעגלים
סחור סחור
הנה בא הרואה
הנה אני הולכת לחפשו
