לפעמים, כדי שסיטואציה תהפוך למושלמת, כל מה שצריך הוא איזון קל, התאמה קטנה, שינוי מזערי. אני יודעת שיש אחרים שסובלים בקיצוניות, אני מתגרה מאוד מפעולות קטנטנות שלי, שמשפיעות עליו מאוד, ועל כל הסיטואציה. יתכן שזה מעט ילדותי, אבל דווקא במקומות האלה תחושת השליטה מאוד מתחזקת. המשוואה מאוד מחמיאה: השקעה קטנה לעומת תשואה מיטבית. נפלא.
אנחנו מזמינים אלינו לארוחת הערב שני זוגות. עמיתים למקצוע (שלו) שהפכו לחברים, עם נשותיהם. אנחנו מאוד אוהבים לארח, ומי שמגיע פעם אחת, שמח תמיד להגיע שוב. אין ספק שאוכל טוב, אלכוהול מעולה, חברה טובה ושיחות משעשעות, עושים את העבודה. מבין הזוגות האלה יש זוג שאני מחבבת יותר, אבל גם בני הזוג השני נחמדים, בעיקר האישה שביניהם. בניגוד לצנוניות של הגבר, מדובר באישה חייכנית, ג'וסית, שמצחיקה אותי בכנות המשעשעת והבלתי מתפשרת שלה, בעיקר בנוגע לבעלה. די ברור לי שהצנון החמוד הזה לא מתחיל להבין מה העגבניה הבשלה והמתוקה שלו צריכה.
יש לנו הסכמים לא מדוברים, שאנחנו יודעים (= אני יודעת) לכבד אותם. לדוגמה, אני לא אצור סיטואציה שתזלוג אל תוך האיזורים הקשורים לקריירה שלו, ותגרום לו אי נוחות, או חלילה נזק. מעולם לא היה צורך להציג את זה בצורה מפורשת.
הארוחה היתה נפלאה, בקבוק יין שלישי נפתח זה מכבר, וכולם עברו לסלון להתרווח קצת, לצחוק, ולחכות לקינוח. כשאני נכנסת לסלון, אני מקשיבה לשיחה הערה שמתפתחת, ושנוגעת לתחום ההתמחות שלהם. אני מקשיבה לצעצוע שלי מסביר משהו. אני לא מקשיבה למה שהוא אומר, אך קשובה לאנרגיה בחדר, לתנועות הגוף הגמיש שלו, לאינטונציה, לאופן בו הוא מאט את רצף הדיבור ומנמיך את הקול, דווקא כשהוא מדגיש משהו. אני מתבוננת איך הם נשאבים פנימה, ואיך נוח לו, נוח לו מדי לשחות באקווריום שלו.
כשהעגבניה תולה בו מבט עגול, ומצייצת שזה מאוד מעניין מה שהוא אמר, ושהיא מעולם לא חשבה על הנושא מנקודת מבט כזו, אני שולחת לו טקסט: "הייתי רוצה שתעלה בבקשה לחדר, כדי להוריד את התחתונים שלך, ולהחליף אותם בתחתונים המלוכלכים שלי שבסל הכביסה."
המבט שלו אוחז את מבטי לרגע, נדמה לי שאני רואה את זה כמעט בהילוך איטי. רחשי החדר נחלשים, וכל מה שאני רואה זה את המלחמה הקטנה שלו, כשהוא מגיע אל הקפל בין העולמות, אל האיזור שהרמה מסתיימת ומתגלה כצוק, מתחת פרושה תהום אפלולית. אני מצידי לא מגיבה לשאלה בעיניים שלו. רק מחייכת. הבחירה היא שלו. הוא אומר משהו לנוכחים, ועולה לחדר.
כשהוא חוזר, הוא אחר. יתכן שאחרים לא שמים לב לזה, אבל אני כן. המבט שלו מחפש את שלי, ומשהו ביחסי הכוחות בחדר ברור הרבה יותר. הוא עצמו שקט יותר, והדרך שבה הוא אוחז את כף היד שלי ומנשק אותה, אוספת חיוכים.
שעה מאוחר יותר, אחרי שהאורחים עוזבים, אני נוגסת ברעב, בגופו המונח על המיטה, כשרק התחתונים שלי מעטרים את גופו.
