ובכן, בזמן האחרון הוא היה נפלא כרגיל, אבל ממש לא ברמת הכניעה שרציתי. אני שמה לב שישנם זמנים שבהם הוא ממש מובך מעצם הכניעה, וצריך קצת לדרבן אותו. לדרבן בעדינות. בסדר, אני מבינה את מה שאתם אומרים: לא חייב בעדינות.
אז העליתי אותו לחדר, ואחרי שליטפתי אותו קצת נעלתי אותו והכנסתי את המפתח לצמיד הרגל שלי. זה היה לפני כמה ימים. מאז, בכל פעם שאני משלבת רגליים, ומנענעת קלות את המפתח, הוא מביט בי במבט כלבי כנוע, ושואל אם הוא יכול לעשות משהו למעני.
זה אמנם נוגע ללב, ובכל זאת אני סוחטת את הסיטואציה עד תום, ומנצלת אותו לכל גחמה שרק עולה בראשי. אתמול, אחרי מספר ימים שהוא היה נעול, הוא גמר את נשמתו, וישן משוחרר.
הבוקר התעוררנו והוא שוב חזר להיות במוד "משוחרר". זה חמוד בעיני, אז התלטפנו קצת, ושתינו קפה של בוקר יחד. תכננו את היום שלנו: טיול קצר, ואז קניות. ביקשתי ממנו להביא את הכלובון. זה היה יפה לראות איך בהתחלה הוא מנסה לשכנע אותי במבטים שזה מיותר, שהוא לא כל כך "בעניין". כל מיני אמירות כאלה שהיו צריכות לגרום לי לשחרר את זה אל תוך המקום הונילי והרגוע. זה לא באמת גרם לי לשנות את התוכניות, וכשעה לאחר מכן היינו מוכנים ליציאה כשהוא נעול, עם מבט נבוך.
זמן לא רב אחר כך הוא פשוט צלל אל המקום שלו. זה הלך והשתלט, וקנה בו אחיזה. המשכנו לשוחח שיחות קטנות, קז'ואליות, ורק במבטים קטנים שהוא הגניב, אפשר היה לראות היכן המיינד שלו נמצא. לאט לאט זה התבטא בעוד דברים קטנים, תשומת לב שמכווננת כולה עלי, לנוחות שלי.
בסדר, זה גם קצת גירה אותי, אז חזרנו הביתה, התפשטתי אותו ומיקמתי את הראש שלו בין הירכיים שלי. אין להתעלם מכמה שזה נעים, ויתכן שבכל מדינה מתוקנת צריך להחיל חוק נעילה לגברים, לפחות חצי מהחודש. אמשיך לעדכן.
