הרבה אנשים עוצרים אותי ברחוב ושואלים אותי: "גלינדה, איך מצליחים לאלף מישהו כמו הצעצוע שלך, כשידוע שהדבר שהכי חשוב לו זה החופש שלו?" בסדר, אף אחד לא באמת שאל אותי, אך זו שאלה טובה שאני עצמי בודקת ועונה לעצמי עליה תוך כדי הליכה. בניסוי הספציפי הזה גיליתי כמה דברים שאני אשמח לשתף אתכם:
א. כשיש הגדרות ברורות וידועות, אפשר לפתח חופש בצורה מאוד יצירתית בתוך הגבולות. למשל, הגדרת החופש שלו שונתה במעט על ידי. הזכות שלו לחופש היא הזכות לחשוב כרצונו, להביע את הרצונות שלו, ולהרגיש את התחושות שלו באופן אותנטי. לגבי אופן הפעולות שלו, הוא כבר יודע ומבין שיש שדות (שהולכים ומתרחבים) ובהם אני בעלת הזכות לקבוע את הפעולות שלו, וזו הדרך היחידה שלי להשפיע על ידי הפעולות (שלו ושלי) על הרצונות שלו, וכך גם על הרגשות והתשוקות שלו.
ב. הוא זכאי לחופש הכי בסיסי מבחינתי, הוא החופש להצטיין. על מנת להצטיין יש לפעמים צורך בתחרות, בקנאת סופרים, ולכן אינני מונעת ממנו תחרות. התחרות הזו יכולה להיות גם מול עצמו ולהוביל לשיפור עצמי, כשאני מתגמלת אותו בהתאם לשיפור. היא יכולה להיות מול אחרים ולהוביל לכך שהיצר התחרותי משפר אותו, וחשוב יותר, מנקה את האבק מהרצון שלו להתאים את עצמו אלי ולרצונות שלי.
ג. גיליתי שניתן להתיק את הרצון שלו לחופש, אל הרצון שלי לחופש. על כך הייתי רוצה להתעכב מעט. אני חושבת שיש משהו מאוד שובה כשמביטים על מישהו שמשמר ומשתמש בחופש שלו בלי להתנצל, ומבלי לאפשר לאחרים לבצע מניפולציות רגשיות שמצמצמות את אותו החופש. עמידה על כך כשלעצמה מייצרת משוואה שמצריכה התעמתות עם תחושות מורכבות שיכולות להרוס את ההתקה. השלב החשוב לענייננו, הוא לרתום את הנשלט לטובת אותו החופש על ידי שיתוף (רצוי במינון נמוך שהולך ועולה) בעונג שהחופש הזה מייצר. טוב יותר- ערבוב של עונג וכאב שמייצר קשירה רגשית נוספת של הנשלט, עד לכדי התמכרות לתחושת החופש הזו שהוא מצליח לחוות באמצעות מתווכת. מדובר בתהליך שיכול לבצע שינוי רגשי עמוק ומפתיע.
כשאני יוצאת מהבית, אני משאירה צעצוע על הברכיים עם זין זקור ואדום, אחרי שעות לא מעטות של התעללות ומניעה. אני משאירה לו גם את הנייד ומטלה, על מנת שלא ישחת את זמנו לשווא: הוא מתבקש למצוא לי מתנה שתביע את הערכתו הכנה על כך שאני חולקת איתו את החופש שלי עד לפרטי הפרטים הקטנים. אני מסבירה לו שעכשיו, כשהוא כבר מכיל טוב יותר את החופש שלי, אני כבר מקבלת עונג רב מעצם השיתוף שלו בחופש שלי. למעשה, כך אני מסבירה לו בסבלנות, מדובר בחופש שלנו. הוא מרים מבט שחלקו כאב וחלקו גירוי. אני מלטפת אותו בראשו, ומגישה לו את הנעל שהוא בחר בעבורי בכשרון רב, כדי שינשק אותי לשלום.
