בדד חובק עם האופל כצל פוסע שבי אחריו , עם לב מפוחד ועיניים סומות בגוף מיוזע ונפש הומיה
משום שאני בעצמי הוא מקור הפחד ...בעיני רוחי האומץ והפחד חד הם , שחושב אני שתמיד חשוב
להסתכל להם תמיד בלובן של העיניים ולגלות שלא תמיד יש נתיב חזרה ...אבל חשוב תמיד להתמודד
ולא לחפש את הדרך לסגת .
יודע גם יודע שמהות הפחד היא נוקשות שדורשת מידת אומץ מרבית , ורק בחושים מקוננים שפורצים
מתוך הנשמה אפשר להכיל את הסבל שמצטבר הפיזי והנפשי כאחד שאינו מתפשר עם הזמן עד
שיוכרע הקרב על הדוקרן המחורר את הלב .
למדתי שעדיף תמיד ללכת אל מקור הכאב והדווי ולהתעמת ללא חת ופשרות גם אם הוא שורף את
לשד העצמות ולהפנים את החששות והפחדים שלעולם אינם מתאיידים...
תמיד אשעט כמו תמיד פרוע וללא מעצורים , אפרוץ עכבות בדרך זרועת חתחתים ...ולו רק לחוש
לנגוע...לרגש ולהתרגש...זו הדרך היחידה במרחבי הזמן לשלוט על האופל והשאול שתמיד יחכו
בפינה בחיוך סדיסטי וזדוני לחבק ולכבול ,להצליף ולהכאיב ...
ובימים אלה כשאימי על ערש דווי נלחמת על עוד מספר ימים שעות או דקות של חסד האלוהים אני
בעצם מתמודד שוב עם השאול והכאב בדרך האופיינית לי .
שבוע טוב ובשורות טובות...}{