מונולוג

בתוכי

סוסים צוהלים ,רעמת תופים

ודימיונות חוצי נהרות שוצפים

אישה מכוננת בתוכי...

זרועות ,ירכיים , מותניים

בושם גופה מקהה בי

מלטף ונושך אישה יפה

זמן עלום של אהבה נושכת

עטופה במילים ואותיות ומספרים

ובעיקר לקט זכרונות...ובכאלה

שנדחקים...

ימים ,חודשים , שנים...

אין בחוקי אהבה זמנים

רק זכרונות ממוסגרים של

נצח...

גמר חתימה טובה ,ושנה לא פחות טובה משעברה...}{

יושב על הבאר

לחסל כמה שיותר משקה לדימיון

עומדת

על הבאר

בלרינה שזופה

במיכנסי לייקרה שקופים

מדליקה 

מלהיבה

מחייכת לבאים ומחליפה דין ודברים

עם השתויים

סצנה חדשה

דם בכול פינה

רשף התיגרה

בוער בכול הבאר

הרעש נדם 

והחוגגים חלקם מדממים

ועל הדלפק 

עומדת המתוקה ששרדה

את המהומה האלימה

היא 

חזקה מתמיד

כחוזרת מהתופת אל החיים

מבית המטבחיים לחוף מבטחים

מאחורי הבאר העמוס

שווה

יפה

קורנת 

 ומוזגת שוב משקה חריף

יופי מהול בעדנה...

אנו מחכים

הולכים לעיתים ממקום למקום

שמים עצמנו איפשהו לפרק זמן מסויים

לא חושבים אף פעם על הסוף ותמיד פוחדים

מהעתיד לבוא ,מהעומק...ובעיקר מהגובה !

אנו כבר לא נוגעים האחד בשני 

ורק הידיים נוגעות בטעות...

ברמה האנושית זה קצת מרגש

קשה העובדה שאנו חשים תמיד בודדים ועצובים

כי זה לא מגניב...כי אז אנו פשוט , נמקים...

מפחדים לשמוע עצמנו שרים

נמנעים להסתובב עירומים

מנסיקת רגשות...

תמיד נדמה שאנו מעדיפים 

לצלול לתהומות עמוקים וחשוכים

מלהתלטף עם רגשות אוהבים

אנו שקופים

וגם כול כך דחוסים

לא רואים את ההבדל

בין מצחיק לעצוב , הדבר היחיד שמפחיד

זה הדמעות...

}{...

סיפור יפה שלקוח מהאתר "אטרף "...

http://www.iatraf.co.il/showthread.php?t=874197

עובר לדירה חדשה...אז , עסוק קצת :-)

הפרא שבי מחלחל

החיה שבי שוב מיללת

מריח דם מול סהר מלא

כמו שוט שמצליף מתוך

לב מדמם...

" כרעי  " ...לוחש בסרקזם מקפיא

עומד גא עם מבט יהיר

אוחז בשוט בזרוע נטויה

ומצליף באסרטיביות מענגת

"הרימי את התחת " ...שואג באכזריות

פסים אדומים בלהט נוצרים

קולות זעקה הופכים ליבבה

בכי חרישי אופף דממה שאחרי

הסערה..

"ארצה !" נובח בארשת נבזית

שפתיים מייבבות מוקירות תודה

עיניים ערלות מביטות לריצפה

רעד מפרכס מעיד שתשוקה לעולם

אינה נעלמת...

מביט בערגה ...

לוגם מהבירה עם ארשת קפואה

וחושב איך נהפכתי לחיה קוטלת

ברגעים של קסם...

והפרא שבי שוב מריח דם...

לא מוותר על האפשרות להתחיל

את המשחק מחדש...

פתאום געגועים

ככה סתם

מתפרצים

כהרים גועשים

עינייך הכחולות

קול ילדותי

משגע הכול

חודרת שיריון

מתוך גאווה סומא

חושב ללא הרף עלייך

משחקייך

תעלולייך

גוף מזוכיסטי

נסחף באפלולית

ידיים בידיים

כלאיים...

כשפרח מעלה אשד ואפר

גם הוא יחפש את היום שפרח

ישאל על יום חולף ועל עוד גל שנשבר

ישתכר על שקיעה אינסופית

בתקווה שיתפכח לשחר

חדש...

נעתר , מתמסר...

פורם חוטים  וטווה קורים סביבי

מחפש לדעת סודות אבודים

שעות הלילה נמסות האחת אל האחרת

בין ידיים רועדות ...

לחות , מתלהמות , אני מחזיק בך ושוקק

כול גופי משקולות , זוחל לפתחו של עוד יום

הרצון שוב לגעת ולחפון עוד פיסה יוקדת ממך

הרצון שוב לגעת...

לנשום נשימה חמה , לחוש מקרוב את להט התשוקה

בתנועה מעגלית מגרה ,נקבוביות עור מיוזעות ...

אצבעות נאחזות , כפות ידיים מצליפות , שעת שיא

בפתח....

רגש מתנחשל...

בפתח עולמי שוב מתארח , שבוע נוסף מתדפק על סף

דלתי..חסר בשורה...

השכמה...

נטופת זיעה ,חלום שנידף ...מבעד לדימעה חבויה שזולגת אל

חושך מציף... סביב מציאות נושכת באיטיות חסרת חיבוק חם

הזוחלת לעוד שחר מיותם מתחושות וכמיהות...

}{....

המילים  נושאות  בתוכן  את  הכוח  ליצור את סגנון חיינו ,  תהיה השפה שלנו אשר תהיה  ,  זהו הכלי שיוצר את מסך עולמנו ...

כפי שהן יכולות לייצר עבורנו חלומות מתוקים ,  הן באותו מידה יכולות להבעית ,להרוס ולנתץ ...ובעיקר לייצר סבל ארוך , המילים

הן חומר גלם ביד הלשון , והן כפפות היישר לרגש או לתחושות אחרות שנעים ברוח הזמן עמוק בנפש האדם , אין צורך בכישורים

מיוחדים כדי לרצות ולומר תוכן...צריך רק סובלנות ותושייה כדי להתאים אותן לצורך...הקסם שמילים והשימוש בהן , יכול להטיב

ובאותה מידה להרעה...הבנייה או חידלון , זה רק ביד הלשון .

השלב שהאדם ממתין עם מוצא פיו הוא הכרחי כדי לאפשר לכועסים לכעוס  , לאחרים שיבקרו , הרי הממהרים יתנדפו לבסוף , לא ?

לבסוף הרי האמת תישאר גם אם לעיתים אינה סוגה היא בשושנים...

היכולת והחיבור שלי למילים הן תמיד כאן ועכשיו !...מעלה בי תמיד הודיה והכרת תודה תמיד על מה שיש ,שגורמת לי תמיד לשחרר

דברים שאין לי ממש שליטה עליהן , אך גורמת לי מודעות גדולה יותר להתמודד וללמוד מול כול מכשול ולא להתעלם ממנו..

ישנו קטע ספרותי המתאר את החיים כך..." החיים והאמת נמצאים תמיד כאן ועכשיו ...הרי העבר כבר הלך מזמן...והעתיד מה לעשות

עוד לא הגיע.." .

כשיש בנו היכולת להתחבר למה שנפלא וקסום ברגעי ההווה , אנו נירפא ואין זמן לנזון מתחלואי העבר ומציפיה ערטילאית מהעתיד...

בשיא של פיסגה במקום בו הצל איננו , גם נהרות אינן זורמים...אור שבוקע מנדן של חרב עקוב מדם , תמיד הלהב יבקע כיסופים

של כוכב...הרי מי שמביט החוצה הינו רק חולם , רק מי שמסתכל פנימה מתעורר...

מי שלא חושב \ת שהוא ,היא סבל \ה מספיק או התחושות הן עדיין שלא ...קחו את הזמן ומצו את כאבכם עד תום  כלומר את העומק 

עד הסוף !!! ,תתישו אותו עד יום קבלת ההחלטה  החד משמעית עם עצמכם שסבלתם מספיק ! ונמאס ודי...אפשר בהחלט להמשיך

לתחנה הבאה במסע החיים .

העובדה שאיננו יודעים מה צופן בחובו גורלנו ,שומרת אותנו קצת צנועים ...ואנו חיים עם "הלא נודע "  ועבור חלק מאיתנו זה ממש

תפיסה בילתי נסבלת...הרי איננו יכולים להתעלם ממש מהכאב שלנו , נכון ?!...אז אולי נוכל לעבוד על לסבול אותו ...?! להפטר ממנו

הרי ממש אי אפשר , מניסיון רק התבוננות מודעת יכולה להוות כלי נפלא להפתח אל לוע הכאב ולהביט ישירות ללבה המבעבעת בעיניים

ואז כשאנו נפתחים אנו גם מבינים יותר מכול עיצה או ניחום..כי זו היא ההבנה שלנו השייכת רק לנו , לעצמנו ...

זה רק מונולוג שלי..כול אחד ואחת שיקחו את התוכן לאין שתירצו....}{

אהב להביט מבין חרכי התריסים אל אורו המלא של הירח ,המשול בכול ספרות "ירח הזאב "...

מביט על גופו הערום והשחום המכוסה צל מפוספס הקורן מחשכת הליל האפל המנוקד בזרקונים

שחור ולבן ניצב הוא למדרס תשוקותיה...כמעין מעבר חציה דימיוני , עם המבט השוחר לטרף

מול דמותה התלויה כבובה על חוט....



מבטו הצורב הפך אותה לפיה הכנועה למרגלות אביר חלומותיה , עיניה רושפות אש יוקדת

כעומדת להסתער על קרב חייה העקוב מדם...עם נשקה היחיד... הכניעה המתרפסת .



המילים שלו כלואות בכלוב של זהב , השורות שכתב משולות לשלשלאות שנהב...חשבה


בעירפול חושים ואצבעותיה ליטפו בחושניות את גופה המעורטל...




הלב שלו רצה לספר ולשתף , סצינות של חיים חולפים שנבנו מתמונות ממוסגרת וחנוטות....

וגם על צלליות של אורות המשתקפים מימים שחורים ועוד על האדוות שנשברות מקיצפי הגלים...

שגרמו אז ולמעשה עד היום לסחף בעוצמה נדירה....



כן זה היה פשר מבטו...הרי תמיד שהמבוכה גוברת , השקט שורר לאחריו ...הרי מין הסתם

הצלקות מגלידות תמיד בבדידות עלומה שהיא רק נחלתך ....לא ??? חייך לעצמו במרירות מה

בעודו מתבונן בתשוקתה הגוברת....




בצר לו הוא מקיים דיאלוגים עם הקירות ומבין שבפעולה כזו גורמת להמית חלקים ומקרבת

אותו אט...אל אחוזת הקבר הפרטית שלו , שם כבר קיים אוסף שונה של חלקים מתים ,



לעיתים כך נדמה זו הברירה היחידה שנותרה לו....רוב הטעויות שעשה וכאלה באמת

לא חסר..פגעו יותר מכול בו עצמו , ואלוהיו יכול להעיד שהיו כאלה לרוב...



ובבית הקברות הפרטי שלו , כוחו אוזל להלחם שוב ושוב בסם החיים ,לנתץ חלומות ולבאר

תשוקות , ושהמחשבות שחגות במוחו יחדלו להציק ...רק כדי שיוכל לסיים כצמח שאינו בר



בוהה ביפיפיה השרועה למרגלות כשהיא מיוחמת לאבדון...ומהרהר בליבו על המציאות הקיימת

"וואלה יש שחיים מהמתים ...ויש מתים שחיים מהחיים..." וחיוך הזאב עלה מזויות פיו...




אוגר שוב כוחותיו ומבעד לתריסים עולה השחר ...אדמדם צבוע פסטל של תיקווה ויהב...לא נלחם

יותר ראבק ...מהרהר...ולוגם מהבירה בחיוך זדוני משהו , אוחז בקלילות בשוט העור ופסע

בביטחה אל הגוף הערום והשוקק...



"כשהעולם מפנה לך את גבו...קום ופשוט תפנה א-ת-ה לעולם עורף , ואז אולי תתחיל

גם אתה ללכת ", הפטיר בזעף מעודן , ורכן לעבר הגוף המעורטל והשופע חום וערגה ...

כשהוא מצליף קלות בישבנה העגלגל ...לקול גניחותיה המתחנחנות...

עוד יבוא היום ...


ואחלוף מול פנייך היפות

כאילם העטוף ביגון של רגשות



שפתיי לא יאמרו דבר

וגופי לא יסגיר דבר

אפילו לא ניד או טיפה יחידה




רק מבט התר אחר פנינים נדירות

שישיקו נופת צופים משפתיים ערלות

מכיסופי ערגה וגעגוע



העדות היחידה היא נחשול התשוקה

הגואה מבין רגליי




יכזיבו המילים שנאמרו ואלה

שעוד בוודאי יאמרו מין הסתם



אותן אטמון כדרכי בקודש בספר

שדפיו בוודאי עם הזמן יתיישנו

ויצהיבו...