מונולוג

עיניים חומות...עיניים קרות...
מכורות לגעגוע, ולקסם השחור...המבט מושפל
והגוף מכונס...

במכאובה מחפשת היא שורות לא גמורות
פיסות של מציאות ,בבליל תחושות מעורפלות וקודרות
בסבך של מילים ורגשות , שלעד נתונות לפרשנויות...

יושבת בפינה
בוכה בהמתנה ,נסערת אך מרוסנת...מיוסרת בתיקווה
למציאות אחרת...

הלילה שוב יורד
והשקט שוב פושט , ידיה קרות ועיניה לחות...

המחשבות בעיצומן ....
וייבשו הדמעות ,ניסיון לתובנה ושוב באה ההדחקה...בין הייאוש
לתיקווה שוב נירקמת המציאות הקשה...

ושוב מציפה התחושה...
ההישתוקקות לדף ההתחלה , ושוב מייחלת לחוש אותו מחדש..

להביט שוב אל הדלת....
לראותו עומד ומחייך שוב בהתרסה ...ובעיניים נוצצות אומר שוב
את המילה הנכונה...

ואצבעותיה קרבות אל החוגה , לצלצל למיספר המיוחל ...רק
כדי לשמוע שוב את הצליל המוכר של אדונה האכזר...אבל
גם את האדם שהיא בחרה...להיות אדונה !!!

ושוב כול יישותה זועקת אהבה ...כאילו מאומה לא קרה...
ומתוך הדממה עולה רק רצונה...להישאר כבולה במחיצתו
ולחוש שוב את עוצמת תאוותו...

סיפור שהוא גם מסר...


החיים זורמים אז למה לנסות ולעצור אותם...?! ואולי , לעיתים צריך לקרות רע...
כדי להעצים את הטוב..?...שכבר שכן במערכת כבר קודם...! אז בעצם למה ???

שיעבור הכול ממול...ושבת שלום לכם...