מונולוג

געגועים לעצמי...

אל הילדות ללא פחדים , ימים של פעם...

הבגרות ללא מעצורים ,והחיבוק המתוק של החיים...

על יום בריא מדאגות...ולילה של רוגע ושלמות...


האור והחושך אינם יותר צללים , אלא רק מעברים

יתומים...בהן מחשבות נולדים ולאיטן גם גוועים...

ולרוב נותרים רק זיכרונות ולרוב געגועים...


העיניים עצומות ממורא....והנפש זועקת...

המילים זורמות בלחישה מתמדת...יש רגעים

שאתה מבטל את רצונך שלך...ויש רגעים בהן

משתקפת חולשתך...ויש את הרגעים שאינך מבין

עד כמה שפר מזלך....


והגעגוע חי ושריר הוא....

ללטוף את חמוקייך

לנשום את קימורייך

ללחך את תשוקותייך

ללחוש שוב באוזנייך

את הצורך לגעת....



שבת שלום ושהכול יעבור ממול....