בתוך גופך חותרת דרך ובעינייך כך נדמה שוכנת קבע דימעת הנצח , ואת הלהט שבקירבך שתלת בפירחי הזעם
ובאבני הכורכר סימנת גבולות ,כשאת יודעת שהמילים כבר לא עוזרות ואת מזיעה את האומץ שלך כדי לא להיות שם
יותר , כשאת מאמינה בחצי אלוהים או השד יודע מה...אצבעותייך פורכות תלתלים מסולסלות , ותוהה את אם לשיר
היו פנים לא היה צורך כלל במילים...
כשאף אחד לא מסביר לך למה זה בכלל קורה לך , שהחיים הם מעט יותר חזקים מכול דבר אחר ...וכולך נרעדת
מהרוח הקלה שמעיפה אותך מעט , וכשנראה שהכול נעצר עבורך הגלגל שלך עדיין מסתובב מן הסתם...בעוד יום
של כאב שאת חווה .
רוצה לאמר לך שעל גדות הנהר שאנו יושבים כעת אל מול המיים הצלולים והזכים ...יושב מולך גבר בנקודת זמן
קפוא לפתחו של האביב , זרועותיו שלובים עמוק בחיק סגור ומסוגר ואין יוצא ואין בא...כלוא בתוך הנפש ונותן לרוח
להלבין את השיער .
שולח את אצבעותיי ברכות ונוגע בלחי הרכה ומפנים חיוך נחבא ולוחש לך...
הפחד הוא דממה חסרת הד בין קירות הנפש , כשהבנת שהחיים אינם בדיוק מה שרצית וקיווית שיהיו ...ולנהוג
בהיגיון זה אומר רק ל"חיות"...כשאחורה לעולם לא יזוז קדימה ...
ושהשמש קופחת תמיד היכן שהרשת לעצמך לסמוך על אנשים ושאר ירקות...ובעיקר רגשות סבוכים שלעולם יחזרו
...והבנת שפצע לעולם לא יגליד על עור רטוב , וכשבלב חסר חלק ....הקצב לעולם יאבד...וסך האוויר שאת נושמת
יוותר כדי להבין לבסוף את המציאות של הסביבה הבואשת שבה אנו חיים...
החיים הם לא על פי גארפ , יקרה....}{
לפני 14 שנים. 17 ביולי 2010 בשעה 0:18